ליבי לדודו. מתגעגע בטירוף לימים שהיה ילד  בחיק אמ'שלו. אלא מה: החיים מחייבים לעזוב את הקן: (פסיכולוגיה באגורה)  "אני גוזל שלך אבל צריך ללכת לצעוד אל העולם". בסוף מגיע גם משפט כזה: "כבוד אני אתן לך עד יום מותי". זה כל מה שנשאר מהחיבוק האמהי הענק, מהאהבה העוטפת?! "כבוד"? יענו, הוקרה, הערכה. זה הכל? מצד שני, אני מבין את המנטליות של תן כבוד להורים שלך, כבד את אביך ואת אמך. אבל פה – לא ממש מתאים לקונטקסט. פה מדובר על אהבה ללא מצרים, ככה שהכבוד נשמע כמו איזו ברירת מחדל. יכול לחכות. מה אומר דודו: אם אינני יכול לקבל את החיבוק שלך כמו שקיבלתי כילד – אתן לך לפחות כבוד. במילים פשוטות: הרס את השיר.
מצד שני: מה אני מבלבל לו ת'מוח. כולה רצה לכתוב שיר אהבה לאמא. הרי שירי אהבה לאמא הם הלחם והחמאה של הז'אנר. זמר ים-תיכוני לא יכול להמשך להתקדם בלי שיר התרפקות אחד או שניים על אמא. אז לדודו יש  עוד שיר כזה.
מוסיקה: העיבוד הכמו – אתני בפתיחה, הסלסול, הלחן, הטון העצוב, השינוי הטונאלי (לגבוה-דרמטי יותר) כניסת הקצב, קטע האקפלה לקראת סיום – צל"ש למעבד. מצד שני: אין חדש תחת השמש הים-תיכונית, הטקסט, הלחן – אהרון לא יתיימר ליותר מזה. כבוד לאמא. הכל בסדר. יהיו קונים. הרבה קונים, גם אם שומדבר מקורי לא קרה.

לא יכול לעזוב אותך לרגע אמא יקרה, אמא יקרה/ כשהייתי ילד לא עזבתי אמא יקרה, אמא יקרה,/ ובלילות של חורף קר אני תמיד נזכר איך את היית עוטפת אותי באהבה/ עכשיו זה לי כל כך חסר כי השנים עברו וקצת אני גדלתי אמא יקרה
כי בלעדייך זה קשה כל כך י'אמא/ אני רגיל שאת תמיד כאן בשבילי/ אבל תמיד אני נזכר איך שאמרת לי/ אתה כל עולמי י'איבני עולמי
מחכה שהשבת תגיע ותברכי אותי תחזקי אותי/ את הדרך לחיים י'מאמא יקרה שלי, יקרה שלי/ אל תכעסי כי כמו כולם אני גוזל שלך אבל צריך ללכת לצעוד אל העולם/ וכשאת באה מולי אני מוריד ת'ראש כבוד אני אתן לך עד יום מותי
כמה טוב להיות איתך י'אמא/ כל דבר שבעולם רק לך אביא/ מתפלל לאל שישמור עלייך/ אני אוהב אותך י'יומה נשמתי