לקראת קיסריה

אתניקס האוסף

0/5

לא פעם ולא פעמיים שאלתי את עצמי: איך אתניקס עדייין קיימים? איך זה שחבריה אינם מחפשים כיוונים חדשים? למה הם מחזיקים בקרנות הלהקה כברירת מחדל אולטימטיבית? השאלות נבעו מהתחושה שהלהקה מיצתה את עצמה. אבל מתברר שברוק המקומי שרידות היא לעיתים ברירת מחדל.
אתה ממשיך להיות קשור בטבורך לספינת האם
, גם כשהספינה כבר במצב של מוצעת למכירה כמציאה. השנתיים האחרונות כנראה העלו מחדש מניות של כמה מלהקות הצמרת לאו דווקא משום שהן בישרו על כיוונים חדשים מסעירים. "כנסיית השכל" סימנה נתיב מיינסטרימי חדש ומרתק. אבל להקות כמשינה ותיסלם המשיכו בגדול למחזר את הישן והטוב. "הדג נחש" הזרימה דם חדש וטרי לרוק המקומי, אבל להקות אלטרנטיבה משובחות כמו "אלג'יר" התפוגגו.
אתניקס חוזרת ומוציאים אוסף של 19 שירים מכל התקופות, לקראת ה"שריר" שחבריה עושים – הופעה ביולי בקיסריה. קיסריה כבר לא ממש רף גבוה שאי אפשר לעבור אותו. להיטיני החאפלות הוכיחו כי עם ישראל מוכן לצאת לדרכים ולהיתקע בפקק גם כשלא מדובר בשלמה ארצי
למעשה – למה נזכרו רק עכשיו? מדובר בלהקת קונצנזוס, לא הרכב רוק אוונגרדי/מחתרתי, שאפילו הגיע למגרש ה"מזרחי" הים-תיכוני, למשל ב"מתי לחזור", צליל הדאנס של "קטורנה מסלה" שבו אירחו את זהבה בן, וגם ידעו לשתף את זמרת קונצנזוס כריטה ב"אגדת השמש והירח". וגם – הרבה מאוד להיטי דאנס.
 אז למה לא קיסריה עד עכשיו? יש למישהו תובנה בעניין? מדוע עכשיו זה נראה כצעד עם פחות סיכון? התשובה החלקית: אם אייל גולן, קובי פרץ, דודו אהרון, עופר לוי וליאור נרקיס יכולים – גם הם יכולים. הקהל מוכן להוציא את כספו על כרטיסים, גם על אמנים שבעבר כמעט לא פתחו קופות.
אבל עזבו קיסריה: יש תחושה שמאז סוף השמונים, אתניקס לא ממש מוצבה בשורה אחת עם להקות ככוורת, תמוז, משינה, תיסלם, כנסייית השכל, החברים של נטאשה. אני מקשיב מחדש לשירים כ"שיר ישן", "ציפור מדבר" (המצוין), "כתם הפרי", "היא לא תשוב", "ג'סיקה", "תותים" (המצוין) "אמונה" לשירים של זאב נחמה (מילים ולחנים) ותמיר קליסקי (לחנים) ויועד נבו (לחנים), ומתקשה להחליט אם הזמן שיבח אותם כיין טוב. לנחמה היו מיני הברקות פיוטיות: "אשלח לך מלאכים עם כעכים שקופים/ שינגנו לך שיר ישן" ("שיר ישן" מתוך "מסאלה" 1991) אבל הטקסטים שלו עם כל הדמיון הפורה היו לעיתים תלושים או מופרזים – "את עמוד האש לפני המחנה", הדימוי התנכ"י ב"ציפור מדבר" ("אתניקס" 1989). מצד אחר – שירים חברתיים כ"היא לא באה" ("פופ" 1996) על עמליה שירדה לאוסטרליה והפכה לעמליה ג'ונס, שניסו להעביר מסר, או שירים על רקע מלחמות – "תותים" – טקסט איכותי שנכתב אפרופו מלחמת לבנון. "BMW שחורה" הוא, לטעמי, אחת הפרודיות הגדולות על תרבות החאפלה המכונה "מוסיקה מזרחית", אבל "מתי לחזור" משיריהם האחרונים, הוא מיחזור נוסחה ים תיכונית, שלעומתו השירים הישנים של אתניקס נשמעים מוסיקה קלאסית, וגם כתבתי בביקורת על הסינגל הזה – להיט קליט, אבל מה עם מקוריות? במקום שאתניקס תוביל חידוש – היא ממחזרת את הממוחזר.
מה שמעיד שאתניקס לא ממש ממציאה עצמה מחדש. נדמה לי שאפילו שיר כ"געגועים" אינו מבשר על כך: ההתרפקות האמוציונאלית של נחמה לא חוללה את הפריצה שתצדיק קאמבאק בגדול, הגם שנחמה מצליח להביע ערגתו לאהבה של אז (אפרופו "ללניה" של דונובן) שממנה נותרו רסיסי מלח צורבי פצעי געגועים. ואם יש עדיין משהו שיכול להניע את אתניקס לכבוש את קיסריה הם פצעי הגעגועים האלה.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות