לא עלינו לגמר באירוויזיון בדיסלדורף. אני יכול להרגיע את דנה: לא נורא. שום אסון לאומי לא אירע. באשר לקריירה שלך: כיוון שלא הגעת לדיסלדורף מהר גבוה, גם המדרון אינו תלול. זמרים וזמרות יודעים לשרוד את המעידה בתחרות הזו.
תגובות: פה ושם שמעתי שמחה לאיד. "כל כך שמחתי שלא עלינו", אמר שלונסקי בתוכנית הבוקר בגל"צ. למה שמח? כי התחרות נוראה בעיניו. אם כל כך נוראה למה מקימים ועדות אירוויזיון? משנים שיטות. מה כל הרעש. אם כל כך רע, שיקום פקיד גבוה מטעם רשות השידור ויכריז: שנה הבאה מוותרים. הצחקתי אותם.
תגובות בעיתונות: הידיעה על כישלון העליה לגמר הוגדרה כ"הפתעה" ו"תדהמה", כאילו דנה אינטרנשיונל הייתה קלף בטוח, לפחות בשלב חצי הגמר. הטוקבקיסטים הפגיזו: "היא הייתה עשר. הייתה מדהימה. וגם: השיר מיושן, הזמרת גרועה. בושה לדנה. שיר על הפנים, בלי מוסיקה ובלי מילים. למה אנחנו עוד מופיעים בתחרות הזו? גימיק עובד פעם אחת". נו, טוב כולם חכמים כולם.
גם הביקורות חכמות-מתחסדות: כולה הפסדנו לתוכנית מצועצעת, צעקנית, מיושנת שעבר זמנה. קיטש אייטיז. תארו לכם שהדנה היתה עולה. כל מערכות העיתונים שלא שלחו כתבים, היו נזעקות. שולחים כתבים מיוחדים (שלא נשלחו לחצי הגמר) והמדינה היתה כמרקחה. הכל תלוי בלאן נושבת הרוח.
כולם שונאים להפסיד. מדינה שקראו בשמה – קפצה לשמיים. ווט דה ביג דיל? דנה נטלה על כתפיה משא כבד, אבל ריק מתוכן ממשי. כולנו יודעים מה ערכו של האירוויזיון, אבל 43 מדינות מחזרות אחריו. דנה הגיעה לדיסלדורף כאילו להציל את הכבוד הישראלי, שסבל כאילו השפלות באירוויזיונים האחרונים. בשנה שעברה לפחות עלינו לגמר. השנה – עם כל הגימיקים ויחסי הציבור וההו-הא – כלום. מה שאומר: לא כל מה שנוצץ הוא יהלום.  אבל גם: עזבו אתכם: גם עם שיר מעולה הסיכויים שואפים להגרלה בלוטו.
ניתוח קר: לא אהבתי את השיר. נשמע מיושן מאוד. אירופה התקדמה לפופ יותר חדיש, בידורי, קיטשי במובן הקליט של המילה. זו אינה המלצה, אבל מול שפע הלהיטים הצבעוניים – הסיכוי הכללי היה קלוש מאוד.
שנה הבאה? ועדה? קדם? עוד פעם יחליפו שיטות? ואולי בכל זאת ננוח שנה? ממש כפי שהפעם לא קרה שום אסון שישראל לא עלתה לגמר.