בחוץ העולם יפה

נעם נבו

התו השמיני
4/5

"בחוץ העולם יפה" מוליך לשיר האחרון באלבום – "לארוז הכל", שנשמע כמעט פרפרזה על היאוש שנעשה יותר נוח בלונדון. זה אינו הטקסט המשובח באלבום של נעם נבו, כתוב בשפה לא קוהרנטית של פרוזה מעורבת בשירה – "בקווים כלליים אני מותחת את כל הרגעים היפים בעיקר וזורקת אותם מהבית", אבל הלחן, הטון המלנכולי, העיבוד האקוסטי הם קורצו מאותם חומרי איכות של זמרת שמשתייכת לקבוצת עלית לא קטנה של יוצרות מקומיות, הסינגר-סונגרייטריות, שעושות משהו בין פולק לרוק, ובעיקר נאמנות ליצירה אישית.
שמעתי 11 שירים. "פירורים" (שיצא כסינגל) מתווה איזשהו מוטו: נעם נבו מנסה לשיר סיפור מצוקת יחסים, נעה בתוך סחרחורת-סערת רגשותיה. הטקסט לא ממש משויף. הוא מלא ב"זה" כאילו "זה" היא המילה החשובה ביותר בו. המעבד המוסיקלי הפעיל גיטרות כדי לעשות מהשיר כמעט מוסיקת מתח, ניואנס מעניין במעבר, משדרג לה ובעת ובעונה אחת, אך משאיר אותה במרחק מה מהמאזין. מצד שני – במוסיקה ובטון משהו מיוחד שמבדל אותה.
מצאתי שירים שכתובים טוב יותר, כמו "עירומים" (מס. 10 בדיסק) לטעמי הטוב ביותר של נעם – "מילים חדות באות אליי הערב/ סוער, סוער הים/ ונזהר הלילה משחר לטרף/ רכה רכה היא בטן האדם… האהבה תפסה אותנו ככה, עירומים/ פרענו חוב של נצח כמעט מדיי ממים/ נפלנו בלי שכלום יכאב וקמנו מרומים/ האהבה תפסה אותנו ככה" – ממש שירה. האם זו אותה נעם נבו?
גיטרה אקוסטית. אקורדים פשוטים, קול קטן כמעט נבלע שמלחש את המילים בדאגה קודרת ומטפס בסולם הרגש. שיר שבו פוגשת המשוררת את המלחינה ואת הזמרת כדי להגיע להבעה מזוקקת, שהעיבוד התזמורתי מעניק לה נפח דרמטי מסעיר.
מתחקרת את עצמה בטון אפרורי, בנימה מלנכולית משיר הפתיחה "משהו נופל", הגיגים על מהות ההוויה האישית, הבין אישית, על הפער מה שבפנים למה שבחוץ, מעשה האהבה החדפעמית ב"חרקירי" (התאבדות) וטון נואש שמשדר את הדכדוך, טקסט אירוני קשה _ "מאהבה לא מתים פעמיים". מקצב מידטמפו. עיבוד מיתרים שמוסיף לדרמה. מהחזקים בדיסק.
קולה של נעם נבו אינו "מתנפל" עליך, היא אפילו קצת מאחורי השיר (למרות העיבוד האקוסטי), בטח לא לפני כשהיא שרה באירוניה, בחיוך נוגה ובמנגינה קסומה משהו שנשמע טעון ב"המבול" – "זו הדרך הישנה והטובה בינינו להחליט שהמבול ישטוף הכל".
שירי הרוק מכניסים אלמנט של חיוך לדיסק: "מלכת הפקק": – שיר סיפורי במקצב רוק פאנקיי – הרהורים על "הפקק של החיים" מושר בליווי קולות נשיים ובעיבוד מזרחי קורץ עין. "קרנפים" על יחסים אורבניים ב"רחובות ברזל ריקים וארוכים" (עפ"י "פגישה לאין קץ" של אלתרמן), וגם "נדבר בגוף" – שיר על היחסיות והפערים בדרך אל האושר – רוקנ'רול קליט וסימטרי, שמעניק לאלבום אלמנט קברטי. גם "בלוז לאמת המרה" מפעיל את החטיבה הקצבית שבראשה עמית יצחק בגיטרה, פיטר רוט בבס וניר מנצור בתופים.
נעם נבו נמצאת עמוק בתוך העולם שלה. אחרי ששומעים את השירים אפשר להבין למה העולם בחוץ נראה יפה, תסכול שמאפשר לה לייצר עולם פנימי יפה במובן הכי אסתטי-יצירתי של המילה. עדיין לא אלבום מושלם, אבל ללא ספק מקנה לה מקום בשורת המקהלה הנשית של הסונגרייטריות המקומיות המשובחות.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות