הלחן הנצחי של חיים ברקני. הביצוע הלא פחות נצחי של חוה אלברשטיין. והנה באה שרון רוטר ומציעה לחן חדש במקצב בוסה נובה בביצוע "על בהונות", מרוחף-מהורהר. מיוחד.
תזכורת: ב"האומנם עוד יבואו ימים" מעמידה לאה גולדברג ניגוד בין עתיד מאיר ואופטימי לבין הווה קודר וגדוש סבל. כנגד השרפות והדרכים שסמרו מאימה ומדם (רמז לשואה? השיר נכתב ב-1943) ניצבים בסימן שאלה הסליחה והחסד, כאפשרות שיש לשאוף להגשמתה. לעומת המוות חסר התכלית, בולט טעמו של נוף אידילי של שדות שלפים ואספסת, של טיפות גשם מרעננות, של אור בשולי ענן, של תלם ושמש המשתקפת בראי-שלולית זהוב.
התנאי לקיום הוא – ההליכה בשדה כ"הלך התם", כלומר לחיות את החיים כפשוטם. הטון השקט של השיר תואם את הקריאה לצניעות וכניעה במובן של התרפקות על הדברים הפשוטים וקבלת המציאות בהשלמה מפויסת, נטולת נקיפות מצפון חסרות טעם. זהו שיר תקווה הפורץ מתוך מציאות אכזרית ומשמיע את קול האהבה כנגד כוח ההרס. מתוך ההווה הכאוב, נושאת המשוררת עיניה לעתיד ומייחלת להגשמת קיומם של החיים בסליחה ובחסד.
רוטר בחרה באינטרפרטציה מאופקת שתואמת את הטון השקט של השיר, נעה שבין שלווה למלנכוליה. לא מנגינה כובשת במלודיותה כמו זו המוכרת של ברקני, אבל מצליחה להעביר את נרטיב המשוררת על המיוחדות שבו. שרון נשארת בטון גבוה, כמו מנותק, נישאת על מקצב הבוסה שמכניס לשיר את אקט ההליכה הבודדת התמה שאינה נצרבת בלהט השרפות.

את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט
השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם
ובישר-לבב שוב תהיי ענוה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם