אלבום חדש לקייט בוש? מבחינתה – לחלוטין. מצד שני ב – Director's Cut, בוש מטפלת בחומרים ישנים מאלבומיה The Sensual World ו – Red Shoes. אז מה? מדובר בתהליך מעניין שמציג דיוקן חדש של אמנית שמפרשנת חומרים ישנים נכון להוויתה הנוכחית. מצד שלישי: כל חדש של בוש שום מסקרן קשות, לא רק משום שהיא יוצרת מסקרנת, אלא מפני שהמוסיקה שלה בשנים האחרונות היא מוצר נדיר.
כל השירה וקטעי המוסיקה הוקלטו מחדש, ובאחדים היא אף מארחת (את סטיב גאד, דני תומפסון, מיקה פריז) היא שחררה תחילה את Deeper Understanding כסינגל – גרסה חדשה לחלוטין לשיר מ – The Sensual World, שמכילה קולות מסונתזים של vocoder. קראתי ביקורת שמביעה געגועים ללהיטיה מהימים של Wuthering Heights, אותה אנקת גבהים שגילתה את יופייה הלא ידוע. נדמה לי שההתרפקות אינה מוצדקת. זה אלבום שמדיר את יופייה דאז.
Flower of the Mountain הוא למעשה שם חדש לשיר "סנסואל וורלד" אחרי שקיבלה היתר להשתמש בורות מתוך "יוליסס" של ג'יימס ג'וייס. מעבר לכל מיני קוסמטיקות בסאונד – קולה של בוש ללא ספק נשמע בוגר ועשיר יותר מאי-פעם. גרסת הרמיקס ל The Red Shoes שידרגה בצורה משמעותית את המקור.
שיר שבשבילו כדאי להגיע לאלבום: This Woman’s Work – יופי אולטימטיבי. כמו נולד מחדש. החליפה את צליל הפסנתר בקלידים חשמליים שמימיים. בידיעה שהיא היום אמא, השיר מקבל עוצמה ועומק.
וגם האווירה שיש בה איזושהי קדושה ב – Moments Of Pleasure בליווי פסנתר אקוסטי ומקהלה, כשהיא שרה – . just being alive/it can really hurt/These moments we're given/are a gift from time. גם בשירים הבאים – הגרסאות החדשות נותנות תחושה של הקשבה ראשונה לשירים כמו ב – Never Be Mine בליווי יפהפה של Trio Bulgarka. גם ב – Top Of The City יש הרגשה של עומק מחודש לשיר, כאילו בוש שוקעת לתוך חלום אורבני.
ב – And So Is Love בגרסת 1993 בוש שרה: We used to say 'Ah, hell we're young'/But now we see that life is sad and so is love כשהיא מחליפה את ה-sad ל – Sweet, ובטון הנמוך שלה זה נשמע כהתרצות מאהבה בוגרת אבל עם ידיעה על כאב הלב שהאהבה הזו גרמה. Rubberband Girl גרסה כמעט בלי מזוהה עם המקור.
ללא ספק – ממציאה את השירים מחדש, לא את עצמה במובן של איזושהי מטאמורפוזה – אלא יותר כמו יין המשתבח עם הזמן.

 Deeper Understanding