יסמין אבן משגרת 19 שירים באלבום אחד. הרבה מאוד דואטים, גם סולואים שאינם שלה – שאינם תורמים להאחדה ולאלבום ממוקד. בחירת הטקסטים אינה מציגה אותה כסינגר-סונגרייטר מאחר שהיא מותחת את המוסיקה על פני קשת מאוד נדיבה של כותבים-משוררים, עד שלעיתים יש תחושה שיותר מאשר היא מונחית ע"י מוטיב האיכות, היא מונעת מיומרה אומנותית, כשלעצמה עשויה להוליד מומנטים איכותיים…
וישנם כאלה בדיסק. לא מעטים. מוסיקלית זהו קליידוסקופ שנע בין רוק גיטרות לפופ אקוסטי ואקלטרוני בקשת מנגינות שמעידה על כישרון הלחנה ממדרגה ראשונה. ההגדרות לא הכי חשובות. יסמין היא מוסיקאית אקלקטית, שולטת היטב בתהליך היצירה, מנסה-מתיימרת הלחין "שירי משוררים" ויש גם תוצאות טובות, עד רגעים של התעלות.
הפתיחה אינה מרמזת על ההמשך: עיבוד רוק-פאנקי ל"שמש לבנה" בדואט עם חמי רודנר. מצד שני הדואט "כשנגעת בי" למילים של מיכל סנונית עם סימה לוי, למרות יופיו המלודי (הלהיט של האלבום) מעקר מפרשנות. הדואט עם אבי בללי של "צייר אותי בוערת" (כמו רומא) לפי מילים של ללי ציפי מיכאלי הוא מסוג השירים שלא ממש המתינו להלחנה, אבל מצליח להפיק איזשהו קסם תיאטרלי.
19 שירים הם היסחפות: אילו הייתי צריך לערוך דיסק יותר קוהרנטי, הייתי משאיר את "לולינית" (מילים: דבי סער), "מכשפה מצלצלת" (רחל חלפי), "עץ הילדים" (מאיה בז'רנו), ברוח קייט בוש (לעיתים בולטת) וגם "יום הולדת" (דורית ויסמן) המאוד מינורי-נוגה-אישי-נוגע-מגיע. אלה שירים שקובעים טון של אלבום אישי ייחודי.
הייתי מוסיף כמה דואטים כ"לא אתחתן איתך" (מילים: איתי מאירוסון) עם דן תורן בעיבוד אפקטיבי לביטים אלקטרוניים, "מאוויים" (עידו בסוק) עם נתן סלור. ו"סן פרנסיסקו" (גור שומרון) עם עמית ארז
את הסולאים של לימור עובד ב"מה גובר" (מירון ח. איזקסון) וערן צור ב"אהבה קלה" (אורציון ברתנא) הייתי משאיר בחוץ, למרות שהאחרון (של צור) הוא היילייט. במילים פשוטות: לא די בכישרון להלחין ולעבד, וליסמין אבן יש כישרון ורגישויות יצירתיות נפלאות, צריך לדעת גם לצמצם, גם כשנדמה שהכל חשוב.
