שנספור הלהיטים באלבום? בטח, בטח. המותג והסנסציה מכתיבים דחיפות גם למבקר. אבל את מספר הלהיטים הפוטנציאליים הפסקתי בשלב מסוים לספור. מאז The Fame היא סערת טורנדו חוזרת. הגאגא-Hype. היענו-אניגמה. הפרובוקציה המהלכת. לגשת בראש נקי, מנוטרל? הצחקתם.
אבל למה לבלבל מוח: האלבום אינו מסמן את עתיד הרוקנ'רול. מצד שני: חברת גאגא פרודקשן עובדת יפה, גאגא מצליחה למזג אלקטרו פופ עם צליל שנות השמונים, נשמעת מאוד עדכנית עם הרבה פאן וחוכמת בידור. השפעות מדונה? בגדול. ב-Born This Way. גם ב – Highway Unicorn. ב – Americano. (מחמאה למדונה?) הסינגלים שכבר יצאו ביניהם Born This Way ו- Judas היו מתאבנים ראויים. המשך – מנות פופ לא קשות לעיכול. 
פותחים בדאנס הסוער של Marry The Night. עוד שיר שמגדיר קו – Government Hooker – אלקטרו פופ עם נגיעות מטאליות. Americano הוא הקטע הלטיני של הדיסק מזכיר בפתיחה את Evita, מועמד ללא ספק לסינגל הבא שלה. Schiebe מעביר את המאזין לגרמניה בדאווין של מבטא תואם בפתיחה – I don’t speak German but I can if you like וגם הפעם אלקטרו פופ. עוד סינגל? ואללה.
Bloody Mary – מאט קצב, עטוף באלקטרוניקה גימיקית, וכמה זה מדונה בקול הרך. תעשו חידון למישהו. אני מוכן להתערב. חוזרים לקצב ב – Bad Kids, פעם בשמונים קראו לסגנון הזה high energy, דאנס עם בס ליין מדגש. גאגא יודעת לשלב גם את הטון הפוקר-פייסי הקר בצליל הדאנסי של Highway Unicorn, וגם כאן רוחה של המדונה מרחפת. לנהגים בכבישים: אחלה driving dance track.
ב – Heavy Metal Lover, האלקטרוניקה מייצרת צליל תעשייתי בקצב ובקולות, קטע רחבות די סתמי. ממש לא ממציאה את הגלגל. Electric Chapel – הגיטרה החשמלית חוזרת לפעולה, ועולים מחדש על פס הלהיטים של גאגא בעוד מועמד לסינגל. You And I הבלדה השקטה השניה בדיסק. מלווה אפקט מחיאות. צליל גיטרות וקולות א-לה קווין. לא נעים לחזור על עצמי, אבל יש לה כאן עוד "הלהיט הבא". חזק. ומה תגידו על הדאנס The Edge of Glory? כובש הרחבות הבא. קצב חבל"ז. הפקה – עושר. תרקדו, תרקדו בלי עכבות שאתם נכנעים למשהו שנשמע רטרו. מסיבת שנות השמונים בעיצומה.
גרייט פופ אלבום. לא פורץ דרך, אבל אלקטרו-רטרו-דאנס קליט שהמילה "מדליק" היא קלישאה מחוייבת ואולי אפילו קטנה עליו.