המסקנה בסופו של שיר אספקפיסטית: שהקשבה ללב תוביל לריקוד, וזה אחרי כל הפחדים וההזיות, והאכזבות (”אני זוכרת איך נזרקת מכל המסגרות") מה לעשות שטקסטים כאלה עוברים ליד האוזן, במיוחד שכהשירה נשארת מעט מאחור. ואז ממתינים להצלה מהמנגינה והקצב בהשפעה צוענית. הם מגיעים, עולים-עולים, שמחזירים גם לימי הג'אז הצועני מתוצרת צרפת. מיכאל גריילסאמר נמצא על האפיק המוסיקלי הזה שמגיע בסטקאטו. הזוג מתלהבים לשיר הקצב המהיר-מרקיד. הכינור נכנס לחגיגה, שבטח תהיה גדולה יותר בהופעה.

כל מה שאמרת/ יושב אצלי, יושב אצלי בראש/ ואם את כבר ויתרת/ תדעי שאין לך ממה/ אין לך ממה לחשוש/ כן, את התרגלת/ לחשוב ולפחד מכל דבר/ אם לא תנסי, מה כבר לך, מה כבר לך נשאר
ובלילות את שוב הוזה, רוצה את זה, רוצה את זה/ ולא יודעת מה בדיוק, ומה זה זה, ומה זה זה/ אבל עכשיו את כאן עכשיו, אל תעצרי, אל תעצרי/ תקשיבי ללב שלך, הוא קורא לך, / שתרקדי
כן, אני זוכרת/ איך נזרקת מכל המסגרות/ ואיך התגלגלת שוב ושוב/ מכל המדרגות/ וכשנסגרו, נסגרו שוב כל הדלתות/ אז בדיוק התחלת, אז התחלת שוב לקוות
שיום אחד זה לך יקרה, זה יקרה לך, זה יקרה/ ולא יודעת מה בדיוק, ומה זה זה, ומה זה זה/ אבל עכשיו את כאן עכשיו, אל תעצרי, אל תעצרי/ תקשיבי ללב שלך, הוא קורא לך, שתרקדי
ויום אחד זה לך יקרה, זה יקרה לך, זה יקרה/ ולא יודעת מה בדיוק, ומה זה זה, ומה זה זה/ אבל עכשיו את כאן עכשיו, אל תעצרי, אל תעצרי/ תקשיבי ללב שלך, הוא קורא לך/ תקשיבי ללב שלך, הוא קורא לך
תקשיבי ללב שלך, הוא קורא לך, שתרקדי/ תקשיבי ללב שלך, הוא קורא לך, שתרקדי/ תקשיבי ללב שלך, הוא קורא לך, / אז תרקדי.