שלומי שבן שווה זהב. כמה זה בעברית? 20,000 עותקים בלבד. בלועזית? תלוי איפה. בארצות הברית "גולד" זה חצי מיליון. 500,000. אבל היום כמו שאמרו במסיבה עתירת סלבס ב"אברקסס", בימים שהדיסק הקשיח שובק חיים – 20,000 בישראל זה שווה ערך אמיתי לחצי מיליון. יותר מזה: הזוכה המאושר – "מגדל הפזמון" שיצא ב-2009, אינו מסוג האלבומים שהקהל מגיע לחפש בהמוניו בחנויות . זהו אלבום שמוכרים בסבלנות. הסבלנות השתלמה. גם ככה – שווה זהב – מטפורית.

"מגדל הפזמון" יצא ב-2009. כתבתי אז: "דיסק של הרבה יותר מקאברים על שירים. שבן קבע לעצמו מטרה הרבה יותר מאתגרת – להעניק פרשנויות מאוד אישיות לשירים שבחר מקשת מאוד אקלקטית של יוצרים וסגנונות. הפסנתר נכנס לא רק ככלי ליווי, אלא כחלק מהעיבוד החדש של השיר באמירה, בקריצת העין" (הביקורת המלאה)
מאי 2011. אני מכרסם ב"אברקסס" עגבניות שרי וזיתים שחורים, ומתבונן בשורת הידוענים שבאו לנשק, להתנשק, לראות ולהיראות. וכשיש ביקוש – גם תעשיית התקשורת והרכילות חוגגת בגדול. זה בסדר: אני בעד יחצנות טובה לאיכות טובה.
שלומי שבן אינו רק חביב הקהל נכון להיום. אט-אט הוא הופך יקיר קהילת האמנים, חביב הברנז'ה התרבותית. משתף פעולה סדרתי.
על מה קובי מידן קיבל זהב? – על תרגום של שני שירים של ליאונרד כהן לאלבום. גםהמורה לפיתוח קול, רחל הוכמן, קבלה. כל מי שהיתה לו נגיעה קיבל זהב. נדמה לי, שאפילו אמא של שלומי קיבלה זהב. מגיע לה, לא? מרחמה יצא הכישרון הזה.
ומי יודע אולי זה אחד מאלבומי הזהב האחרונים שיוצר בישראל מקבל. העם כבר עמוק ביו-טיוב, באייפון, מוריד בהיסטריה. יכול להיות שבפעם הבאה שבן יקבל דיסק-און-קי מזהב?
נ.ב. פרט לעגבניות שרי, יין, פיצות, סלבס, קיבלנו באומנותית טעימות על פסנתר לבן: "החיים הטובים שלי" לפי רנדי ניומן ו"מגדל הפזמון" לפי ליאונרד כהן.
אורחים: אסף תלמודי, אסף אמדורסקי.

שלומי שבן מקבל זהב – ראיון ושירים