ברבע לעשר (תשע השעה בכרטיס) עלה האנריקה בכובע מצחיה. שעה וחצי לפני, ליד שער 9, הבנתי שאנחנו בערב של מעריצות. הן חיכו להגעתו. ואמנם, אחרי דקות ארוכות שמעו תושבי יד אליהו את הצווחה, שלוותה בפלאשים, סמארטפונים, אייפונים. הוי, אמא, צילמתי אותו! אמא בבית יושבת מודאגת רק שהבת שלה תחזור בשלום. דאגות מסוגים שונים. כעבור שעה – הצווחה הרימה את הגג של ההיכל נוקיה.
בפנים ההיכל שפוטות, הלומות. הוי, אנריקה לגעת בך. לזכותו ולגנותו של אנריקה ייאמר שהוא נתן לגעת בו והרבה. בשיא המגעים, העלה לבמה זוגות לנישוקים ושירים. היינו עסוקים איזה רבע שעה בעניין הזה. הלו, באת לשיר או לפלרטט? אנריקה בא גם לפלרטט עם קהל. זה חבל. אני באתי לשמוע מוסיקה, לא לראות רומנטיקן נוטף סקס משתעשע באהבהבים עם קהל. אכזבה ראשונה.
אכזבה: איגלסיאס יותר עוסק בבידור מאשר מתרכז במוסיקה, בשירה נטו. מתברר כנראה שהוא יודע לאן זה מוביל: לתעשיית להיטים שפונה למעריצות סעורות חושים, צריכים לא רק כישרון מוסיקלי, אלא גם כל מיני שטיקים של במה + יפיופויות של "גוד לוקינג גאיי" לטיני וגם חושים מסחריים מהסוג שעזרו לאבא שלו למכור 100 מליוני אלבומים.
אנריקה אינו דמות המאהב הלטיני השרמנטי סטייל אבא חוליו. מבחינת ההבעה הוא נשמע כמי שמשהו עבר בגנים, לקח גם מהאבא את הקיטשיות הרומנטיות הפופית הקליטה. מצד שני יש בו גם משהו ג'ורג' מייקלי. הוא אינו מתיימר יותר מאשר לפופ מרוכך, מלודי, לא רועש מדי, לא קשיח מדי.
מילים: אין שום סיכוי להבין מילים, אבל מי צריך להבין מילים, כשהן לא הסיפור של הערב, מה שאינו מפריע לקהל לשיר כל מילה.
במה ארוכה לתוך הקהל. רוכן ומושיט יד לעבר ידיים מתחננות. בסוף הערב הוא הפתיע כאשר עלה נגדית לבמה המרכזית והתגפף עם נערה מהוד השרון במהלך Hero. אין בעיה לומר על המוסיקה הזו – לא מעניינת, אפילו באנדרסטייטמנט. אבל מה שקיבלנו זה מופע בידור מתקתק, שמבטל כל יכולת לשמוע זמר, ועם כל הלהיטים והקהל ששר ויחפש כל פיסת מגע, המבקר די מיותר.
אנריקה איגלסיאס – קטעים מההופעה
