נכנסתי לפיוז'ן כשברוזה שר "בנהר של סיביליה" מאת פדריקו גרסיה לורקה ופאקו איבנז בגרסת יהונתן גפן. היה מפוצץ. רחש קהל באוויר. דיבורים התערבבו ברעשי אכילה. הזרקור היה על האיש הישוב במרכז הבמה ופורט את השיר האנדלוסי היפה הזה.
"ילדתי אל הים היא הולכת, גלים וצדפים היא סופרת, אבל רק את עצמה היא פוגשת, שם בנהר של סיביליה"
ברוזה תמיד חוזר לנהר של סיביליה. הוא מרתק אותו יותר מאשר נהר הירדן. לורקה ואיבנז מלהיבים אותו יותר מאשר נעמי שמר. הם נמצאים ברשימת הקרדיטים של הקריירה שלו. גם מאיר אריאל.
ברוזה מספר על פגישות בחצר ביתו של מאיר אריאל, ואיך נולד "שיר געגועים". אריאל תיחקר את ברוזה על מסעותיו בעולם. יצא משהו ברוח האנדלוסית: "יוצא אדם לדרך ארוכה, הלא יכול הוא בטעות לשכוח, שכאן אהובתו לו מחכה, ולא תמיד גם לה יש כוח". יפה.
אריאל כתב לו שיר מערבונים, על איך שלב מדבר והמרכז המסחרי המאובק בירוחם הזכיר עיירה מתנמנמת בסרטי המערב הפרוע. גם קלינט איסטווד נמצא בשיר הזה.
לא בטוח שברוזה הדרמטי מצליח להעביר את ההומור האריאלי. אבל בפיוז'ן לא מחפשים הומור. בא קהל להתבדר, לקבל קצב פלמנקו חם לצלחות. ירוחם בחמסין בצהרי היום, כאסוסיאציה למערבון – תחכה.
ברוזה הוא ברוזה. ממשיך לשיר, לספר ולפרוט את מסעותיו מתל-אביב עד מדריד. לפעמים הטמפרמנט הופך אקסטזה. פנים מתעוותות, חיוך מוזר. תיפוף סוער על תיבת הגיטרה. אם יש עדיין משהו מפתיע בהופעות הסולו שלו, זה שהוא מצליח להלהיב את עצמו מחדש בכול השירים שכבר נשחקו מרוב השמעות. וכשהוא מצליח להלהיב עצמו, יש סיכוי לפידבק מהקהל.
קריאות ההתפעלות הן על הפריטת בגיטרה. איך שהוא פורט. איך שהוא מחובר לכלי. פאקו דה לוצ'יה ואל דימיולה שרים ממיתריו.
ישנו ברוזה שהתחבר לרוח ה"מייק לאב נו וור" ב"יהיה טוב", וישנו ברוזה שניסה להשיב רוח מדברית בסיפור אהבה אקזוטי ב"שיר אהבה בדואי" וישנו ברוזה שניסה להעביר רוח הפלמנקו של לואיס דה גונגוס ופאקו איבנז ב"הילדה הכי יפה בכפר".
אני בוחר באחרון. ההתחברות של ברוזה למוסיקה ספרדית תמיד הפתיעה אותי, השירים של ח'ואן מנואל סראט, פאקו איבנז, חוסה אורטגה הרדיה (מנסניטה), א. סוברדו, וגם השפעה מובהקת של הגיטריסט אל דימיולה. הוא מספר במהלך הערב על מה השנים במדריד עשו לו. וכמה טוב שהיה יהונתן גפן, שידע לחבר את ליבו ספרדי לליבו העברי.
קטעי הפריטה מאפשרים "למתוח" את השירים, לקשט אותם בפתיחות ארוכות, בגוונים של פלמנקו. החיבור עובד.
למה הקהל ממתין? כמובן ל"סיגליות". ברוזה אינו ברוזה בלי השיר הזה. יש לו גם בית או שניים בספרדית. שר ומנגן מאוד אינטנסיווי. זה האות למחרוזת להיטיו. אחרי "חיפה" מגיעה "דניאלה" וכולם ישירו איתו "באנו לכאן מתחת לשמיים, שניים כמו זוג עיניים".
ברוזה אינו מציע איזה ניואנס בפרשנות. ממשיך להיות דרמטי. לפעמים ביצוע נטול פתוס יכול לחלחל יותר. מה שקרה לו כגיטריסט, לא קרה לו כזמר, למרות הנשמה והטמפרמנט הגדולים. ויש לו בטונות.
