החינמון "ישראל היום" מקדיש בגיליונו האחרון (3.6) מקום נכבד ל"היכל התהילה", סדרת הריאליטי עם כוכבי העבר המתבססת על מתכון "האח הגדול". הניסיון לעשות רייטינג בטלוויזיה משומדבר מביא גם את העתונות המודפסת להיצמד ולנסות להיזון משומדבר כדי להרוויח לעצמה משהו. לגיטימי. הקהל אוהב לצפות בשומדבר. בשומדבר יש בכל זאת משהו.
אנחנו מקבלים ראיון ארוך עם משתתפתי הסדרה שעוסקים, איך לא, בהצטדקות על נכונותם להשתתף בהתרחשות הזו. יש גם ביקורת טלוויזיה של ליאור רדושיצקי, שמתענג לכתוב על מראה עיניו, גם בהיבט פילוסופי.
יצא לי להציץ פעם אחת משך 15 דקות (יותר מדי) על "היכל התהילה" לפני שנטשתי: ראיתי את אבי ביטר בשיר התייפחות-דיכאון, כשמבטיהם של אדם, דפנה ארמוני, אילנה אביטל, אבי טולדנו, איגי וקסמן – הם השופטים – צופים בו ברצינות מהולה בהלם. זה היה קטע שהמילה "פתטי" קטנה עליו. נלעג. מעורר חמלה של ממש. כשרוחמה רז עלתה לשיר שיר, נטשתי. יש גבולות שאני מרשה לעצמי לא לעבור. כמה נקודות:

1. קידום מכירות: מה שאני אוהב אצל אדם שהוא אדם ישר. בראיון הוא אומר ללא כחל ושרק והתפתלויות: "הוצאתי דיסק חדש… יש לי מה לקדם. ריאליטי זה חלק מהמציאות של החיים שלנו כיום" אבל מה חדש בזה? אמנים תמיד השתמשו בתוכניות טלוויזיה לקדם המוצרים שלהם. הפעם זה אשכרה לאור היום, בלי להסתתר מאחורי שום מסווה. באנו למכור מחדש את עצמנו. ערוץ 24? הגימיק ייצר רייטינג  (זה כל עניינו. אמנות שמומנות) בתמהיל הכי מוזר של אמנים ,שכולם בלי יוצא מן הכלל עסוקים בהישרדות.
2. הישרדות: אילנה אביטל כבר הסכימה להשתתף ב"הישרדות סלבס". אפילו התחילה לעשות ג'וגינג לקראת. אבל אז הגיעה ההצעה ל"היכל התהילה". זו נראתה לה הישרדות הרבה יותר אפקטיבית, תרתי משמע, חבל הצלה נוח יותר. הנקודה היא שחבל הצלה כזה עלול לפעמים להפוך חבל תלייה. יש דוגמאות.  
3. רלוונטיות: אבי טולדנו מדבר על ליאונרד כהן ובוב דילן. הכבוד שנותנים להם בגילם. האצטדיונים שהם ממלאים. שניהם בני שבעים והעולם מחבק. הנקודה היא שהוא אינו מזכיר את כל אותם בני ארבעים-חמישים-שישים-שבעים שהעולם הפסיק לחבק. גם זו מציאות. מה, טולדנו כל כך תמים להבין שלדיסק של ליאונרד כהן ממתינים. לדיסק של אבי טולנדו – לא. זו אינה ביקורת. זו גם מציאות. ריאליטי. 
4. קלאסיקה: ליאור רדושיצקי מכנה את החבורה שהתכנסה בהיכל התהילה "זמרים שמרכיבים את פס הקול של חיינו, שנשכחו בשולי הכביש". הרשו לי לחלוק: לא פס ולא קול. גם לא נשכחו בשולי הכביש. ואם פס הקול של חיינו – אז הוא חי וקיים ולא נשכח. חסר? אריק, שלום, חוה, יודית, ברי.
5. פילוסופיה: אותו רדושיציקי מתפעם: "למרות הניכור והבדידות הקיומית, יש כאן טונות של יופי. כמו במשנתו של סארטר, "היכל התהילה" משאירה בסופו של דבר תחושה שאקזיסטנציאליזם (פילוסופיה קיומית, היא תורה פילוסופית העוסקת בשאלת תכלית קיומו של האדם ובמשמעות החיים. יש אומרים הפילוסופיה למעשה עוסקת יותר בחוסר המשמעות והתכלית…) הוא הומניזם"  בהמשך עושה הכותב אנגלוגיה ל"אודיסאה בחלל" ונקודת המבט של היכולת שלנו להיוולד מחדש יפים וזכים. אני מעריך שטולדנו, אביטל, אדם ושות' קוראים את זה ואומרים: ואללה, איך לא חשבנו על זה. להיוולד מחדש זכים ויפים. כולה רצינו להראות שאנחנו עוד כאן, שאנחנו קיימים ולמכור משהו נוסף מעצמנו.
6. היכל התהילה: בארה"ב Rock & Roll Hall of Fame –מוזיאון המוסיקה שנמצא בקליבלנד, מדינת אוהיו, שמציג את ההיסטוריה של ענקי הרוק שיצרו את תעשיית המוסיקה, במיוחד זו של הרוקנ'רול. דוגמאות לחלק מכוכביו: אריתה פרנקלין, ברוס ספרינגסטין, סטיווי וונדר, אלביס פרסלי. פסגת העולם. בפרובינציה המקומית, כמו בפרובינציה המקומית, זה היכל תהילה של עליבות שצריכה לייצר רייטינג מהתחתית. ככה אנחנו נראים. אירוניה? זו אפילו אינה אירוניה.