הכריכות הקשות והמפוארות של אלבומי עובדיה חממה מושקעות מאוד, מעוצבות לעילא. גם הפעם – באלבום המוקדש לשירת הרב קוק, חממה עשה הכל כדי להוציא מוצר אטרקטיבי חיצונית, מופק למהדרין מכל בחינה – נייר נעים למגע, כיתובים, מבוא והסברים. חממה מקצוען, משקיע ללא כחל ושרק באמנות שלו.
האם קיים יחס שווה בין החוץ לפנים? – לא תמיד. חממה הלך על פרויקט – הלחנת שירת הרב קוק. גם כאן לא חסך השקעה, מבחינת העיבודים, מבצעים-אורחים. הגיע ממקום של התלהבות, של התרוממות רוח. הנקודה היא שהחדווה הזו אינה תורמת תמיד ליצירה מקורית מגוונת וייחודית.
מנין החדווה? חממה (המוסיקאי מאחורי יצירת המופת "אנא בכוח") טוען שהמפגש עם כתבי הרב קוק העניק לו תשובות לשאלות קיומיות. "מילים שהיוו השראה לקולמוס הנפש שלי", מתפייט חממה. הרב קוק מגשר בין קודש לחול, בין ישן לחדש, איש רוח של "אחדות הניגודים" (ניגודים שפועלים יחד כגוף אחד בהרמוניה בניגוד לכאוס – שהוא סך כל הניגודים שאינם פועלים מתוך הרמוניה), טקסטים של הגות, חוכמה ואפילו פסיכולוגיה.
כדי לקדם את הפיכתם של הכתבים לשירים מוסיקליים, ערך חממה "שינויים קלים". הפרויקט הושלם בעזרתם האדיבה של כל מי שהצטרפו לפרויקט – ארז לב ארי, אילן דמרי, אלבט עמר, ברי סחרוף, גבי שושן, גד אלבז, האחים אשל, זאב נחמה, יוסיי אזולאי ויוסי פרץ.
הרב קוק מוסיקלי? – לא פשוט. לא כל הטקסטים שקראתי קוראים להלחנה. חלקם עירוב של ליריקה ופרוזה (הגות) כבר בשיר הפותח "הרס ובנין" יש תחושה של ניסיון להלחין טקסטים במנגינות נטולת קסם, מה שיוצר לעיתים קרובות את התחושה של מילים ומוסיקה שממאנים לחבור, אפילו שהעיבוד מאוד מושקע ועשיר. אינני חושד בחממה שהטקסטים האלה אינם מדברים אליו. להיפך: אני מאמין שהוא הלחינם משום שקול קרא בתוכו (כלשון אחד השירים) לעשות זאת.
שמעתי 16 שירים, ביניהם שיר רגש מעודן – "ותקשיב ותשמע" קטע אינסטורמנטלי קצר ומוצלח "רסיסי אורות". עירובו של ברי סחרוף מוליד ביצועים טובים ב "מי שאמר עלי" הגם שהשיר אינו כתוב בצורה קוהרנטית (תחילתו אישי, סופו הגות כללית) ב"מניעות" ("אל יבהל אדם מפני המניעות/ אל יניח בלבבו שום חלישות הדעת") מצטרף ברי לטריו עם ארז לב ארי וחממה, אבל הקצביות השמחה (רוק עם אלמנטים כמו חסידיים) מפספסת את הטקסט שהמנגינה כמו נכפית עליו. רק חלקו האחרון של השיר מקבל גוון מוסיקלי מיוחד (שינוי קצב, סיום אינסטרומנטלי יפה כשלעצמו) .
זאב נחמה שר את "המרפא". ("ואם כוחותי שבורים והלומים הם עצבי … הנה מרפא עומד ליד כותלי") בעיבוד מורכב שמעניק יופי מיוחד לשיר עד כדי שנוצר פער בין המנגינה ובין הביצוע לתזמור-עיבוד (ארז לב ארי, אורך צור, עובדיה חממה) שלעיתים הופך דומיננטי.
"מרוץ הרוח" ששר יוסי פרץ הוא עוד דוגמא לשיר מפוספס, שמנסה להינצל ע"י תזמור מרשים שאינו מחפה על ביצוע קטן. לעומת זאת "מעט מו האור" נשמע שיר של אחדות מילים, מנגינה ועיבוד בביצוע יוסי אזולאי ("מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" … מעט מעצמי ואין חשכה בעולם") – לטעמי שיר הנשמה היפה בדיסק. "מרחבים" מדגיש בעיקר את השירה הגבוהה מלאת הערגה והנשמה של חממה את אלברט עמר, חובר לשירתו הגבוהה של גבי שושן ב"נפשי שואפת", ושוב תחושה של פופ מלודי מתוזמר קיטשי (סאן רמו כזה) שהגיע לטקסט באופן אקראי.
"שירת העולם" הוא ביצוע של תפילה ("האמונה היא שירת העולם") של גד אלבז וחממה שמגיע להתורממות נפש אמוציונאלית, אבל הטקסט מסורבל ומגושם מדי להלחנה ומשבש את התוצאה הסופית.
אלה דוגמאות אחדות ליופי, אך גם לבעייתיות שבהפיכת שירת הרב קוק ליצירות מוסיקליות. הפרויקט של חממה שאפתני, יוצא מאמת פנימית, רצון להגיע ליצירת חיים, מושקע מכל בחינה (בעיקר בעיבודים עשירים), אבל מועד לא פעם בניסיון של חיבור המילים ומוסיקה לכדי שירים אלמותיים.
