מוש בן ארי – "דרך" אסי איילון- גיטרה חשמלית, עמוס פרידמן- גיטרה בס,ליאור שולמן- מערכת תופים, עופר מאיר אנקורי- סקסופון, נהי, חליל צד, אלון יופה- כלי הקשה, אייל יחיאלי- חצוצרה, תומר בן ארי- קלידים, מועדון זאפה ת"א.
אנשים שמחים, אנשים רוקדים. אנשים צפופים. יש חגיגה. ברחתי לעמדת הקונסולה. מכאן גם שומעים הכי אקוסטי את התזמורת. איזה יופי של נגנים הוא בחר. לא מת על מוסיקה שאנטיית. מוש היה בסיפור הזה. עכשיו זה מסלול אחר להמראה. לא אפיזודת להקת "שבע". קטע קוסמופוליטי. סגנון מועדוני פריס. מוסיקה מתובלנת. מעורב רוק-לטינו-רגאיי-אפריקני-ימתיכוני –הודו-מערבי-פאנקי.
הוא מתחיל באחלה מתאבנים: "דרך", "עד אלי", "בן אדם". גופיה שחורה, גיטרה אקוסטית, חרוזים על הצוואר. וזה עדיין שיערו המדהים. לא יודע מה צמות הראסטה באות להגיד. מה שבטוח: כל דראדלוק היה מתחלף איתו ברעמת הצמות. "שבע" שהוא היה סולנה, היתה קאלט, מסר של מוסיקה וריפוי, בגדים לבנים, אבל קאלט כשהוא נוטף שמאלץ דביק, נמס וחולף מהעולם. לא שהוא נהייה מישהו אחר, הוא נהייה יותר קרוב אצל עצמו. מלהיב מבחוץ, קצת חלול מבפנים. סך כול האמירות שלו מתנקזות לחגיגה קצבית אפרו פופ ים תיכונית לטינו-סלסה-רגאיית עם כול דבר. בוכים וחוגגים. יותר חוגגים מאשר בוכים.
"מתי נהיה אחד?" הוא שר כמטיף בשער שמבכה את שברו של החלום שכול-כך האמנו בו. זה חלק מהשאנטיות המיופייפת הזו, שנהייה כולנו יחד. על איזה חלום הוא מדבר? ציוני? חברתי? שלום? אלהים שנקרא "ג’ה"? אבל בזה מוש טוב מאוד. בזה הוא מלהיב. אחרי 10 קטעים מצב הרוח היי, והמנגינות עושות את זה. "את", הקטע הקצבי "יה", להיט רגאיי-סמבה , "קובה לובה", "מדבר", אפרו-רגאי קצבי ומלהיב ויש לו הרכב שמרים אותו לשמיים.
