בן אהוב

אודי דוידי

התו השמיני
3.5/5

"נשמה" היא מילה עוברת לסוחר במחוזותינו. עושים בה שימוש כמעט בכל קונטקסט ("נשמה שלי" –הוא ביטוי המוני שגור ונזיל במובן של אהוב-אהובה) . היא מגיעה גם לשירים המולחנים לעיתים בקלות בלתי נסבלת, כמו השימוש שעושה בה אודי דוידי בשיר השני באלבומו החדש שנקרא "מדבר אליך" .
הנשמה של דוידי "זורקת אור", "מחפשת "עיר מקלט", וגם באמירה כללית – "אומרים שהעצב לא עושה טוב לנשמה" (כמה נדוש), ובסופו של שיר לא ברור  מהי "נשמה" ומה תפקידה בדיאלוג שהכותב מפתח עם אלהים. ההרמוניה הווקאלית הפופית המתקתקה שמשתרבבת לשיר מפתיחתו עוטפת ומרככת, ובסך הכל הרושם הוא נעים, קליט וגם להיט, אבל גם תחושה של פספוס בכל שקשור לעומק טקסט.
אבל כמו בשיר הפתיחה היפהפה "בן אהוב" – למרות טקסט לא מלוטש, המוסיקליות של דוידי מראה שיש לו את זה, פיו וליבו שווים, ואם נתרגם את ה"זה" למונחים של "נשמה" – כאן אין בעיה לומר – זמר נשמה, ומנגינה שמחברת אותו למקומות האלה.
הגם ש"נשמה" אינה ניתנת להגדרה מדויקת, "זמר נשמה" הוא ביטוי יותר שגור – מי שמסוגל לשדר תחושות המגיעות ממקומות של אמת, עד שלפעמים הקול שבוקע מתחת למיתרים גדול בכמה מידות על המילים, במיוחד אלו המגיעות ממי ש"נורא רוצה אבל לא יוצא", ואז התוצאה היא התייפייפות מילולית, קלישאות ומטפורות שחוקות. "כמו ציפור" – על הניגודים בין חיפוש החופש שבנדוד ובין שיבה אל זרועותיה המחבקות – הוא דוגמא. שיר מלודי שאתה מאמין לו בעיקר בזכות המנגינה והטון.
כשדוידי מבקש בשיר "לפיד בוער" מהקה"ב חיזוק בעצמו-אמונתו ("תן לי אומץ לדעת את כוחי/ להאמין בעוצמתי להאמין בשליחותי/ לדעת – יש לפיד בוער בנשמתי"), יש תחושה שנסחף עם המטפורה המיופיפת "לפיד בוער בנשמתי", אבל כאמור הגאות הזו מגיעה מזמר שתוכו גואה בו לשיר את הדברים. הגאות ה זו מגיעה לשיאה בדואט המחניף עם שלומי שבת – "כיוון אחר".  גם אם כל הקלישאות – "נבקש ביחד את התשובה", "נעיף את דגל האהבה" – התנקזו לשיר אחד, זה נשמע מ"מ ההימנון הלאומי. במקום דגל ישראל – דגל האהבה. ואני לא ציני.
לכל אורך האלבום – אמונתו באלהים. דוידי נוגע מעט ביחסים אמביוולנטיים: מצד אחד – התפרצות אופטימית של "לא מפסיק להודות" – פופ רוק מרקיד ומשמח לבב, הודייה שסתמיותה מותירה אותי מחוץ לשיר. מצד אחר: הטון הנוגה שבפרשנותו המוסיקלית ל"הסתרת פניך" עפ"י תהילים ל' בעיבוד פולק אקוסטי שאליו משתרבבת שריקת אתנחתא מרגיעה, ההיפך מכל דרמה אישית שבאה להסביר את בחירתו בטקסט הזה. 
העיסוק שלו בשאלות "האם יהיה טוב", "האם תהיה אהבה" מרופרף וסתמי בשיר "ערב טוב תל-אביב" הנישא על קצב רוק, כאשר הכותב מנסה לבדוק לאן נושב מצב הרוח על רקע העיר הגדולה. 
"עוד אחכה" – שיר תקווה ואמונה שיכול לשרת ציפיות וכיסופים שונים (הורים חסוכי ילדים, שלום וכו') – פשטות של הטקסט-מנגינה-עיבוד שחסרים משהו שיהפוך את השיר למאסטרפיס. הסיום "דרור יקרא" (' דונש בן לברט) מפתיע בגרסה פאנקיית מזיזה.

דוידי יצר אלבום תואם אמונתו-תחושתו האופטימית, אם כי לא מוסיקה יצירתית שתרעיד אמות הסיפים, לא טקסטים מקוריים במיוחד, אבל תערובת מלודית של פופ נגיש, לעיתים קסום, ללא סלסול מענטז לקיסריה המפזזת לחופי הים התיכון, שמגיעה ממקורות של אמת אישית, של תחושות אמת.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. לא מסכימה ממש .נכון אין פה חדשנות מקורית.
    אבל יש פה טקסטים שלטעמי מצליחים לעשות לי ולעדו הרבה אחרים טוב בלב.
    נותנים לך כוח להמשיך .
    אני גם לא מתה על כל השירים שלו .
    אבל הרבה מהם מוצלחים כמו : "בן אהוב"
    "לפיד בוער"
    "דמעות-והכל לטובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן