בוטן מתוק בקרקס היא רוק כבד שנשענת חזק על אדם אחד, גדי אלטמן. האיש כתב, שר, מנגן. חלק מההצגה שלו (בכורה לרגל החדש "יום עדין") זו בנדנה שמכסה את כול ראשו ממנה משתלשלות שתי צמות סיניתטיות צבעוניות.
לפי האורחים שעלו לבמה, אפשר לחשוב שיש כאן להקת על מקומית: ערן צור, שאנן סטריט, עידן רייכל הגיעו. ולא היא.
אבל אם מתעלמים מחגיגת הסטארים, "בוטן מתוק בקרקס" היא להקת רוק מקומית שעושה את העבודה במקצוענות, אבל היא לא הדיפ פרפל הישראלית. בקושי יש לה שלושה שירים שממש עשים לך את זה.
גדי אלטמן עושה הצגה בשירים אישיים, כאילו שירי מחאה. הוא שר על מלחמה ושחיתות, הוא מזמין את אלהים לראות איך הוא סובל. הוא מודיע כי אין עוד מקום לרגשות, כי משהו בפנים מת.
לא ממש השתתפתי בצערו, בביאוס שלו. למה? כי הייתה לי הרגשה שהרגש של אלטמן מגיע בעיקר ממיתרי הקול הבריאים שלו ולא מהאיזור שמתחתם, ויש לו מיתרי קול בריאים להפליא.
לא השתתפתי באבלו, כי התחושה היא שאלטמן והבוטן שלו, למרות האנרגיה והמקצוענות בכול זאת עובדים יותר על קלישאות רוק מאשר על מוסיקה מקורית. .
זעקות האבדון שלו ממש לא הצליחו לרגש אותי, לקול של אלטמן, לנגינה המהוקצעת והטובה של חבריו, מגיעים פשוט שירים טובים יותר מכול בחינה, ובעיקר המוסיקה שהיא ברובה מאוד שבלונית, נשענת על טקסטים ועל עוצמת הדציבלים שמנסים לייצר דראמה.
לזכותם ייאמר שהם ניסו לגוון עם חטיבת כלי נשיפה וסיטאר. ככלל מה חבל שהמוסיקה הזו אינה מקורית כמו שמה של הלהקה.
תגובה אחת
חבל חבל, שלכותב אין מושג על מה הוא מדבר…