מדלן פיירו (שהופיעה כאן לפני שנתיים) פותחת בקאבר – Martha My Dear של לנון ומקרטני בליווי בנג'ו .אני מזהה אינטימיות עדינה יותר באלבום הזה מאשר בקודמים שלה, טון שמשרה אווירה רגועה, אפילו מעט "ישנונית" שכזו, אבל כמה עומק יש בה.
בשיר השני והשלישי – שת"פ מפתיע למדי עם ביל ווימן מהרולינג סטונס. השניים כתבו את The Kind You Can't Aford בגוון בלוזי מעוטר בצליל גיטרת wah-wah ואת Leaving Home Again.
אני עוקב אחרי הזמרת הזו באדיוקת מאז אלבומה הראשון Dreamland שיצא ב-1996. הזכירה לא אחת את בילי הולדיי. שירה אישית, צבע מלנכולי מיוחד. שני אבומים נוספים היו Careless Love ו – Bare Bones. אחת ויחידה. שירתה לאורך כל האלבום שקטה ורוגעת כמעט ללא חריג, ובכל זאת היא נמצאת חזק בתוך הסיפור בנימה מאוד אישית בליווי הרכב שמעניק לה צליל יפהפה,
מישהו כינה אותה observational singer – זמרת שמתבוננת, בזכות היכולות הפרייזינג הג'אזי שלה שמתלווה אליו דוק של מסתורין, איזו אלגנטיות חלומית. יש לה קאבר ל – I Threw It All Away של דילן כמעט באותו מוד שהיא שרה את השירים האחרים. ויש לה אינטרפרטציה קודרת במיוחד ל – Love in Vain של רוברט ג'ונסון שהיא מטעינה במתח. מצד שני – השירים המקוריים שלה לא פחות חזקים, אולי אף יותר כמו Fickle Dove, אירוניה על אהבה, שילוב של התלהבות ורתיעה מתוך מודעות.
שירתה נינוחה כביכול, כאלו עושה פאוזות בין מילה למילה, אבל למעשה חלק מסגנון הנרטיב המוסיקלי המאוד ייחודי שלה. פירו מעניקה לכל מחשבה את הצליל והטון הכי מדוייקים מבחינתה.
