חבר אמר לה שלגעת בו זה מטרף, חבר אמר לה שממנו צריך להיזהר. השירה כואבת-דואבת-מיוסרת. פסיכולוגיה של אוהבת שהולכת על בהונות האצבעות. זעם, כעס עלולים להרוס לה.
נגה שלו מדייקת לשדר את התסכול בקול וטון.
בלדת רוק. נטענת לאט, בהדרגה, מגיעה להתפרצות דרמטית. העיבוד לוקח בחשבון את סערות נפשה. הסיום נשמע צעקות ממולמלות. אני מאמין לשיר הזה. כלומר – די לי בשיר הזה (העשירי) מתוך 11 כדי לעלות על התדר הרוקי האמין של נגה שלו.
דני הדר שהתאים לה אחדים מהשירים (גם על העיבודים וההפקה) כתב לה את השיר המסיים, "מה יביא לי", על מי שמצא את דרכו בין חמש יבשות לאהוב אותה ארבעה ימים ושלוש שעות, וכבר הוא על הסיפון. עיבוד מינימליסטי לחשמלית המאפשר לה להביע את רגשותיה-תשוקותיה הגואים.
גם השיר הפותח "עדיף" מוביל בנתיב הזווית שלה – על יחסים: "אולי עדיף שתפסיק, אולי עדיף שתתקפל בצד", היא מציעה למי שהזיל דמעות על רקע משבר ביחסים איתה. טון הכאב המיוסר עובר גם לשירים הבאים, "הייתי הדבר", "מתחיל למטה", אלט נמוך, שברירי לעיתים, זעקתי. צלילי הרוק משלימים את הדכדוך שמגיע מאזורים שבין מציאות וחלום.
נגה שלו לוקחת לעולם שהוא מנהרת יחסים שאינה מובילה לאור בקצה שלה. נשארים בה, לעיתים גוועים בה נפשית. אלט רב גוני, דרמטי. מלודרמטי. סייסמוגרף תחושתי.
על "שיר עצוב" בא לי לומר – קורין אלאל. משהו באינטונציה. שיר עצוב על גוויעה נפשית. בית בודד באנגלית מדבר על אחת הסיבות למצב. ההמתנה לגשם שיבוא וישטוף הכל או לבוקר שיוביל ל"מחול שמש בוגדני" .
מהגיטרות החשמליות לפתע מעבר לאקוסטיות בסגנון בוסה נובה "לא חיה בכלל", שיר של יונה וולך, מקצב ועיבוד מינימליסטי שמשיבים רוח אחרת לאלבום, ואז מגיע מקצב כבד בסגנון הקברטי של טום ווייטס – "שיר תגובה" –הצד האפל ביותר של המוח מפעיל טונים מוטרפים בפניה של מי ש"השפריצה" עליה רעל. מסוג השירים שמשאירים בחוץ, אלא אם כן חייבים (להכניס)
בהמשך מגיע השיר המורכב ביותר הוא "זונה של המיתון" (דני הדר), כשבע וחצי דקות של דרמה אישית של מי שהגיעה להתמוטטות, משוחחת עם עצמה. השיר עמוס הפרטים (על מה שעובר עליה בפרק זמן נתון עד לשתי פגישות) מגוון מוסיקלית, מעברים מרוקי-איטי, קברט-ואלסי, מיוסיקל בקצב מהיר.
נגה שלו. רוק-סינגר-סונגרייטרית בתשקיף של מצברוח. ראיתי באיזשהו מקום את הסיווג "אינדי" Indie. אם הכוונה לחופש לשדר את מה בראש-נפש שלה, ללא תלות בשום גורם – זה האלבום הזה. רוק שהוא הליכה על הקצה. סיפורים של אמת אישית במוסיקה, בעיבודים ושירה עד שמשדרים מבלבול ותסכול ועד טירוף בצורה האותנטית ביותר.
