דודי מהדרן סיפר לי כי לא קיבל כמעט שום תמיכה מההעיתונות הישראלית בסיקור מלכת הכינור. "כמעט כולם אמרו ליחצנית שלי, שלא יודעים מי זו ונסה מיי".
"מה הבעיה, המופע סולד-אאוט", אמרתי לו. דודי חייך. מה הסוד? תקשיב לשפה השולטת.
מי שהסתובב בין הקהל שהגיע לשמוע את הכנרית ונסה מיי יכול היה לחוש כאילו הוא במופע במוסקבה. וזהו בדיוק הסוד: את ונסה מיי שיווקו לקהל ה"רוסי", דרך כל הערוצים שלהם. מתברר כי הקהל הזה יודע גם יודע מי היא ונסה מיי ומוכן לשלם עליה במיטב כספו וגם לעשות את כל הדרך לקיסריה אפילו מבאר שבע.
ולכל עיתונאי הבידור שאינם יודעים מי מלכת הכינור הסינגפורית: לא ראיתי מקום אחד פנוי באמפי הרומאי.
הקהל הזה ישב בצורה מסודרת עד רבע לעשר, עד שמישהו צעק לונסה (שעדיין לא עלתה) – מה השעה. גם כשכבו האורות והתזמורות (מיתרים, קצב) התמקמו כבר על הבמה, עברו עוד כחמש דקות עד שנסיכת הכינור התייצבה כדי לפתוח ב"מחול החרבות". למה היא נתנה לקהל לחכות? גם בהמשך – תקלות, הפסקה ארוכה. נו די.
לעצם העניין: קיבלנו כנרית חתומת פנים שמלהטטת בין כינור אקוסטי לחשמלי בעיבודים להרכב רוק ותזמורת מיתרים סימפונית. ונסה מיי בוחרת קטעים אטרקטיביים שבין קלאסי לפופ ולרוק (מונגליס ועד באך) כדי להגיש אותם קליל, קליט ווירטואוזי.
האם יש כאן עומק או בידור? נדמה לי שהיא נופלת בין הכסאות., לא קלאסי ולא רוק, כלומר הניסיון לרצות את גם את אוהבי הרוק וגם את אוהבי הקלאסי מייצר פשרה מיינסטרימית שמתבססת בעיקר על האטרקציה של כנרית יפת-תואר שמצליחה לנגן הכל מכל בוירטואוזיות הנשענת על עיבודים בומבסטיים.
ובמילים פשוטות: ונסה מיי היא היא יותר אטרקציית בידור מאשר כנרת שמנסה להגיע לאיכויות עומק, לנגן מוסיקה קלאסית ברמות עילאיות.  היא משלבת תשוקה מתפרצת עם מיומנויות טכניות גבוהות. לוקחת את באך להיכל הבידור בעיבוד אפביט אקסטרווגנדי וגם מנסה רוק מתקדם בעיבוד לכינור חשמלי והרכב רוק.
נדמה לי שהקהל לא ידע איך לאכול את הקומבינה: להקשיב כמו בקונצרט קלאסי, או לקום ולרקוד כמו במועדון? בסופו של דבר, הוא נשאר לשבת. רק בהדרנים, כלומר בדרך לחנייה הוא התקרב לונסה, אבל רק כדי לשמוע מקרוב.
אז איך נהפכת הכנרית סינגפורית הצעירה לסנסציה עולמית? אין לי מושג. ונסה מיי מנגנת בעיקר פיזי. מוסיקת הפיוז'ן שלה מייצרת הרבה Show, אבל מעט חומר לנשמה.