כמה נקודות, לפני שאשכח: נזכרתי שבעבר, בביקורות על ההופעות של דילן ירדו על קולו הסדוק. טענו שהוא נגמר. הפעם, איצטדיון רמת גן 2011, מול שלושים אלף איש, חשבתי לעצמי: דווקא הסדוק והשבור הזה התאים לי לעיבודים החדשים שעשו לשיריו סגוון בלוז-רוק-קאונטרי, מיטב המסורת. דוקא החומרים מהשנים האחרונות מתאימים יותר לקולו הבלוזי העגמומי.
עוד נקודה: מה אנחנו רוצים שדילן ישתנה דווקא בגיל הזה, באפיזודה הזו של הקריירה שלו? שהוא ייענה לכל הבקשות של שוחריו הנוסטלגיקנים לשיר שירים מוכרים מהתקופה בה רבים נהו אחריו (1963-78) דינלנולוגים מיומנים לא יתרגשו מבחירת הרפרטואר. מישהו אמר לי: אחלה סט ליסט.
וגם שאלה שחלפה בעודי מקשיב לאיש בכובע הלבן רחב השוליים: מה מחפש משורר הפופ בן ה – 70 מול אצטדיון כדורגל. מה מוצא דילן להופיע בתקופה הזו של חייו 150 פעם בשנה ב – Never Ending Tour שלו? הבעיה שהוא אינו עונה, אינו מתראיין, נמנע מלהגיד מילה בין השירים, לא מציג את הנגנים (מגיע להם, לא?) ואפילו את הצלמים הוא ביקש להשאיר מחוץ לתחום? זה קצת מצחיק, כי כמעט לכל מי שישב בעשרים השורות הראשונות היה משהו קטן שמצלם ומתעד.
שאלה לקהל: נהניתם? מי שרכשו כרטיסים זולים נאלצו לראות אגדה פיצפונית, וגם המסכים הקטנים לא הצילו אותם. הנוסטלגיקנים – השתפכו. אוהבי דילן השרופים קנו באלף שקל. מי ששילם אלף שקל יגיד שהוא לא נהנה?
למה שנתאהב בו מחדש? אנחנו ישראלים, אוהבים שיחניפו לנו מעט, שיספרו לנו סיפור קצר לפני השיר הבא. מה זה השקט הזה? טיפ טיפה החנפה. גם מי ששילמו 1000 שקלים לכרטיס היו מוכנים להוסיף עוד 100, אילו דילן היה מצהיר סוף-סוף כמה הוא, כיהודי, אוהב אותנו, מינימום איזה "שלום תל-אביב". אני כבר לא דורש ממנו משפט כמו: "אתם יודעים שאת הבר מצוה של בני חגגתי ליד הכותל". כאן ממש הגזמתי.
נדמה לי שלחידה הזו, ששמה בוב דילן, אין תשובה אחת, אבל בטח עוד שאלה אחת תישאל – האם האיש מנסה להמשיך לטפח את האגדה כדי שההמונים ינהרו לפגוש אותה בברצלונה? או שזה פשוט דילן, שאומר: מה אתם צריכים את כל הבולשיט מסביב. יש מוסיקה, יש אותי, יש להקה. מה צריך יותר.
לעצם העניין: באמת, תלוי איפה ישבת. ממקום מושבי המצוין באחת מארבעים השורות הראשונות (מי אמר שלא כדאי להיות עיתונאי מוסיקה?) עבר עלינו ערב נעים, אפילו קולח ומענג. אינני נמנה על מעריציו של דילן. אני לא מאלה שמגיע עם רשימת שירים מועדפת, אבל הרשימה שדילן הביא איתו הייתה בסדר גמור, מאוזנת. גם כמה "להיטים", שדילן ביצע כמו שדילן מבצע לא כדי שתשיר איתו. יותר מאשר לשיר איתו, קיבלנו קונצרט רוק-קאונטרי בלוז של חבר'ה צעירים שנהנים לנגן עם דילן ומשיבים רוח רעננה במפרשיו.
אם יש טענה שאומרת – שדילן הוא בעיקר אמן של מילים, אז בערב הזה – רק הוא יוכל לתקן אותי – דילן בא לעשות מוסיקה במובן של – אפשר גם להרקיד לא רק להכריח אתכם להגיע מוכנים עם הטקסטים. אפשר גם ריתם אנד רוק אנד בלוז בשביל לכייף. ואני באתי גם לנגן עם החב'רה הטובים שלי – גיטרה, קלידים, מפוחית, גם מעט ג'אמים פה ושם. לעשות גוד טיים קייצי. יש מוסיקה, יש אותו, יש להקה, גוד טיים. יש "כמו אבן מתגלגלת" ואפילו המרופט הזה "בלואינג אין דה ווינד" לסיום מה צריך יותר?
דילן מחודש בגיל 70? לא ניסחפה. תנו לי לנחש שזו אינה הסיבה ששילמו 300 עד אלף שקל כדי לשמוע אותו ממרחק מאה מטר באיצטדיון. נדמה לי שפיתרון החידה הוא כזה: כל עוד האגדה נמצאת בחיים, קשה להתווכח איתה, גם אם אינה אומרת דבר, גם אם היא נראית קטנה וזערורית, וגם התקווה שקיים סיכוי שדילן בכל זאת ייתן סוף-סוף את הופעת חייו בישראל וגם יבקש להדליק את האורות באיצטדיון ולראות את הקהל ולתת לו כמה צ'פחות.
מצד שני: דווקא משום שזה לא קרה (הצ'פחות, ההחנפות) זכינו לקבל את הדבר האמיתי, ובשביל הדבר האמיתי אנשים שילמו במיטב כספם, חלקם יגידו שהערב היה מאכזב, חלקם בלתי נשכח ומהמם. ומה אומר המבקר, לעזאזל? שהוא אינו הולך להתווכח לא עם אלה ולא עם אלה.
בוב דילן – קטעים מההופעה ברמת גן יוני 2011
3 תגובות
אורון, הקול זה לא הכל. חוץ מזה אלו שנמנים על מעריציו של דילן כבר התרגלו לקול יש אמנים אחרים שיש להם אולי קול טוב מזה של דילן, אבל המוסיקה שלהם לא שווה. אז תחליט מה אתה מעדיף. תתפלא אבל אני מכיר הרבה שדווקא נהנו מההופעה אתמול.
מוזר. ציפיתי לקרוא ביקורת מוזיקלית. הערות על הסאונד, ההפקה ותחושת הקהל. לא מצאתי פה כלום כזה מלבד כתב הגנה עבור בוב הקדוש.
הכתובת היתה על הקיר ולכן הכסף נשאר בכיס. עדיף היה לקחת את ה1000 שח ולקנות רמקולים טובים יותר כדי לשמוע את הדיסקים הישנים פני שקולו נסדק והאגו שלו התעצם.
אומרים שרק טיפשים לא מחליפים דעה, ואני לא יודע מה עם עיתונאים שכתבו על ההופעה של דילן, אולי הם התרגלו רק להשמיץ אותו וחבל. המופע של דילן היה סוג של קסם שזר לא יבין אותו, כי כנראה שצריך להיות בין המעריצים הגדולים שלו בכדי לשמוע עיבוד מחודש שלו עם הלהקה על הבמה בליווי של כינור, בכדי להיזכר ב-Rolling Thunder Revue סיבוב שהיה לו בזמנו באמצע שנות ה-70'. היה באמת מאוד כייף וחבל שמי שניזון רק מהשקר של התקשורת לא יודע מה באמת היה שם, רק בגלל שהיא משחקת אותה נפגעת יותר מקהל, ממה שיכול להיחשב לחוסר נימוס של דילן שאגב מעולם לא ממש אהב אותה. לא משנה שהוא לא אומר לקהל מילה, רק קד קידה קטנה לפני שהוא יורד מהבמה, יש דברים שמרגישים באוויר, כמו בביצוע שנתן לשיר Like A Rolling Stone. זה היה אולי השיר היחיד שהקהל ממש הכיר את מילותיו, ושר אותו כמו איזה הימנון כשמדי פעם הזרקורים הופנו אליו, וההרגשה היתה שדילן יודע כמה שאוהבים במיוחד את השיר הזה עד שהוא נתן לו ביצוע מעט יותר ארוך מהרגיל, כמו שאולי היה אפשר לזכות לשמוע אותו בזמנו, כשהוא היה בסיבוב עם גרייטפול דד. לא אכחיש שהיו שירים שאני קוויתי לשמוע ודילן בחר שלא לבצע אותם, אבל פרט לזאת היתה הופעה נהדרת. היה אפילו את "הבלדה לאיש רזה" שהזכיר לי את אורי לוטן ז"ל שאין לי ספק שהוא לא היה מתבלט ומגיע לראות את ההופעה הזאת, ואולי היה העיתונאי היחיד שהיה כותב מה באמת היה שם, לכן לי אישית הוא כלכך חסר.