ההרכב הזה עולה מהאוב. 20 שנה אחרי שדונאלד פייגן וולטר סגרו מאחוריהם את דלת האולפנים (ב"גאוצ’ו") הם חוזרים עם המתכונת המקורית בחיבור המילים והמוסיקה, הצבע הקולי, השימוש בהרמוניות ובמיקצבים. לא היפ הופ, לא דיסקו, לא ג’אז, אלא פאנקיות מיוחדת להם. חסרה מידה של חידוש והמצאה מלודית, אבל נדמה לי שפייגן (קלידים) ובק (גיטרות) מעולם לא נתנו למלודיות נמרחות לחדור לנוסחה הפאנקית שלהם. היינו בסרט הזה, אבל נעים לחזור אליו
