בקיץ 91 נכנס אביב גפן בן ה-18 עם המפיק משה לוי לאולפן ההקלטות על מנת להקליט את אלבום הבכורה שלו – "זה רק אור הירח". עשרים שנה אחרי חוזר גפן עם להקת התעויוט לנגן את אלבום הבכורה בהאנגר 11.
יש סיבה למסיבה? אני מקשיב ל-14 קטעים. הוא היה אז בן 18 בלבד. אלבום של מקבץ כעסים-אכזבות-תסכולים של בחור טעון ומבולבל, אחד ממיליארד טועים (ואולי התכוון ל"תועים" בדרכי החיים), השקוע בתהיות-חיפושים נואשים של אהבה, וגם זועק לעזרה.
זהו אביב גפן ששר על אור ירח צורח, לא זה ששימש השראה לאוהבים הצעירים, אלא אור שחושף חולשות – בדידות, פחד. האכזבה מאהבה. מעצמו כמשורר (השיר "הכל נהיה לא רגיל") בדרכו הנאיבית – גפן כותב על מצוקות. היחיד שמשקף את הרבים ("מיליארד טועים") ילדים במשברים מול הורים כחולים סגולים. זהו השילוב של זעקה מרה, תחושות נרדפות, תבוסתנות האופייניים לגיל התבגרות.
הפסנתר מנגן ברוח "אימאג'ין" ג'ון לנוני לכבוד מיליארד טועים. אבל זה אינו אלבום של הרבה "קלאסיקות". מוסקלית, רוב השירים של "אור הירח" לא צלחו את מבחן הזמן, נאמר בהשוואה ל"חתונה לבנה" של שלום חנוך.
מי צלח? "אמש" ("אמש התבזתי בפעם המאה") מתברר כי מנגינה חזקה לפעמים ממילים חזקות, אבל כאן זה יותר ממנגינה. השיר מצליח להביע מצוקתו של איש צעיר, לא משורר מחאה נגד מיליטריזם, אלא אדם שמשדר מועקה של קורבן מבואס-חסר-מתוסכל-מתוסבך אהבה, בודד-מגמגם-בוכה-אביר ללא כוח, מוצא מפלט באלכוהול, בחור שהחברה מקיאה אותו כי לא שירת בצבא. הקורבניות בדיסק הזה חזקה יותר מכל מחאה אקטיביסטית. היא לובשת לעיתים טונים של זעקה מרה ("לאן את הולכת" – שיר סלואו רוק בהשפעת פינק פלוייד), אבל פה ושם גפן כותב מחאה ישירה בנושאים של שלום ומלחמה – "גנרל" (צליל רוק מצוין), "אלימות" – האשמה ישירה של ההורים ("אמהות ואבות אתם הרגתם אותי") במציאות של אונס ילדות, רצח בדיסקוטק ותינוקות מלחמה, וגם אלהים והדתיים לא יוצאים חפים. עוד שיר שצלח את מבחן הזמן.
שיר שלא צלח וראוי לצלוח: "השכבת אותי ב-10" – שיר אווירה טעון רגשות מאופקים, בלדת רוק על תחושות תסכול של אוהב מאוכזב מאהובתו ("דיברת איתי על כסף ועל יופי אבל לא דיברת איתי על אהבה"), מעוטרת יפה בצליל פסנתר ובשריקה, מעובדת בהשראת פינק פלויד.
וכמובן, "אור הירח" שיר מוטו באלבום על ילדים מסכנים חשופים בחולשתם בצריח החיים, זועקים זעקתם המרה
אומרים שהכינוי "ילדי אור הירח" נטבע לתאר הנוער שגדל על שיריו של גפן בשנות ה-90. אני לא בטוח שגפן הוא אכן נציג של דור טראומטי או מוביל קו מחאה והזדהות בולט, אבל אין ספק כי האלבום הזה, שימלאו לו בימים אלה 20, זרע זרעים שהיו יכולים להתפתח לצמחים מרשימים יותר של יוצר מוביל ומשפיע במוסיקה המקומית.