לאלף את הסוסים

איה כורם

היי פידליטי
4.5/5

נתחיל מההדבר האחרון, כלומר מהסוף שאף נקרא "הדבר האחרון", זכרונות ילדות, טון געגועים במקצב ומנגינה מחניפים. בלי דציבל של ריתם סקשן. בחירה נכונה לשדר טוהר עלומים שממרחק הימים נראים נפלאים, ערגה שטבועה בטון, בסגנון האקוסטי-פולקי נטו, איזשהו קונטרסט למה שיבוא בעתיד, כאשר המציאות גורמת לך לעסוק רוב הזמן בהישרדות, בהסתגלות, בכאב על ריחוק מאנשים, כל השירים שקדמו ל"הדבר האחרון", שהמוטו שלהם קיים בשיר הפותח "לאלף את הסוסים" שמתחיל בטון נמוך טראומטי.
"המספר שלך מוכר לי, מסתכלת ולא עונה /למה להעיר את המתים. /שבע שנים רעות, או שאולי שבעים/למה לשחרר את הכלבים"
איה כורם שרה מדוע אינה רוצה לחזור ליחסים שעלו על שרטון. אפילו השיר שסימל את הקשר ביניהם כבר אינו עושה לה כלום. ואם סמלים אז גם מטאפורות – הכלבים כבר אינם נובחים, אז למה לשחררם, וגם הרצון לשנות אצלו דברים כבר לא רלוונטי. אז למה לאלף את הסוסים. תחושותיה מגיעות תחילה מאיזשהו שקט של מודעות, אבל בהמשך מחלחלת תחושת צער שלא הכי תואמת את נחישותה לנתק, כאילו עדיין מתרגשת מהעבר. המנגינה מיוחדת, מורכבת, חוברת היטב להבעת התחושה. העיבוד לגיטרות מעניק מימד דרמטי חזק.
יחסים הם גם המניע של "שקר", שיר שמונע בקצב מלהיב בפזמון חוזר מואר בחיוך שהוא הכל פרט לטראומה.
כורם מקפידה על קונטרסטים מוסיקלייים, החיוך והעוקצנות שמגיעים בפופ שובבני וקולח. מצד אחר – "שש ועשרים" המושר מנקודת מבטו של מי שננטש ותחושות געגועים מציפות אותו. כך זה לאורך כל הדיסק. מצבי רוחה.
"עכשיו שש ועשרים וזה סוף הלילה שבין שישי לשבת/ עדיין אפשר להגיד שעבר רק יום מאז שנסעת./ מצאתי איזה חלק שהשארת כאן בטעות, אני לא נרדם./ מלא גוף ואישה ומהות"
היא שרה את תחושותיו על מה שארע בינו ובינה בלילה אחד, מציגה אותו כדובר ללא מנוח שעושה חשבון נפש בעקבות הסתלקותה. נזכר בהליכתם, מודה באשמתו על מה שקרה. משתומם על הצער שנשכח.
איה כורם משדרת את הדרמה האישית שלו שהיא הדרמה האישית שלה, מנגינה וטון נוגים ועיבוד סופט-רוק שמטעין השיר באווירה סעורה, מצליחה להעביר את הסערה, שיש בה נשימות ופעימות והתרגשות והתרחשות חד פעמית. ההפקה המוסיקלית האלקטרונית מעניקה לשיר מימד, שמעצים את חווית היוצרת למלוא עוצמתה.
"מסיבת רווקות" (מילים של כורם ונבו אשכול) ממשיך קו נוגה במנגינה קסומה הרמוניות קוליות, ועיבוד מיתרים מלטפות שכמו מנתקים אותה מהסיטואציה (מסיבת הרווקות) משאירים אותה בעולמה עם סודותיה.
"רונה אומרת" מחזיר את האור והקצב. על הפער בין איכפתית לנושאים שברומו של עולם (סביבה, חברה, מודעות צרכנית) ובינה ששום דבר לא מזיז לה את קצה הבוהן. ("ובחורה אחת קטטנה לא יכולה לסחוב עליה את הצרות של העולם על הכתף") מחויך, מזיז. מלודי.
גם "הנה שוב" מצטרף לשירים המחוייכים בחיוך עצמי אירוני בעיבוד אפקטיבי לכלי נשיפה , על מחשבות אובססיביות על הפער בין מצבה במציאות ובין מצב היפותטי ("אם לא הייתי ככה, אולי הייתי מוצלחת")
"סיני ניו-יורק" מושר בטון מלנכולי ונוגה כדי להביע תסכול הנובע מהריחוק בין נפש מתגעגת שעושה חשבון נפש עם מי שאיננו איתה. איה כורם שרה את המנגינה היפה בערגה אמיתית מאפקת. הצליל האלקטרוני טוען במתח מאיים.
"מתי תבואי" מושר בחיוך הומוריסטי – על יחסים עם ההורים המודאגים מבת ה-30 שלא קורה איתה הרבה ויש תחושה שאיבדה כיוון. רוק/פולק מיד טמפו אקוסטי/חשמלי. המנגינה מקסימה, השירה מלאת הבעה, מצליחה לשדר את הנרטיב.
לפני סיום "צלצולי פעמונים", קאבר לשיר של אהובה עוזרי, פסנתר, טון נוגה עוטפים את השיר בטון התחושתי של כורם שמביאה את הסיפור שלה לשיר.
איה כורם כבר נמצאת בשלב יצירתי בשל מאוד, מצליחה להגשים את ה"סינגר-סונגרייטריות" שבה בקווים אקוסטים חשמלים ובמוסיקה שאינה מתחמת אותה בגבולות מסויימים, אלא בעקר שילוב של כתיבה כנה, וקשת יפה של צבעים מוסיקלייים.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות