שפה שלישית

דיוויד ברוזה

היי פידליטי
4/5

זה ברוזה? מינימליסט. שנסונייר. שיר ראשון מפתיע: "שפה שלישית" פותח חלון אינטימי חדש: "כאשר תתעוררי אהיה רחוק בעיר זרה", "אני נפש תאומה שלך" ו"איך אדע שזאת היא אהבה"? שר כמעט בלחש. אקוסטית וקצב במינון צנוע. מעין ולס. שריקה נוסטלגית. התרפקות. תחושה שחוזרים אחורה במנהרת הזמן.
אבל רגע, זה רק השיר הראשון. יש עוד 14. זוהי רק אחת המנות בתמהיל הכי ורסטילי שברוזה מגיש בטעם של פעם. הנמכת הטון האינטימית הזו תחזור ב"יש לי אהבה" לקראת סיום. בינתיים מגבירים קצב. פולק סינגר שר "בלילה שכזה". מנגינה פשוטה. מתרגש להבטיח "אבנה לך בית מעץ ואבן אמיתי". מבקש את אהבתה. כאן ברוזה כבר יותר ברוזה. נלהב ומלהיב.
אלבום סולו חדש של ברוזה תשע שנים אחרי "זה הכל או לא כלום". מה חדש? בקומוניקט מדגישים שכולו בעברית (מפתיע?), הייתי אומר: מילותיו – עברית. ברוחו: חושב-חולם בשפות אחרות. מפליג למחוזותיהן.
שתי עובדות: א. ברוזה כתב את כל המילים והלחנים. ב. לואי להב שותף להפקה המוסקלית.
מה הראש? ברוזה ולהב מנסים לחזור לבסיס, לפשטות, לימים שפולק, רוק ובלוז חיו ביחסים אהבה גדולים. וגם לא שוכחים את חבל אנדלוסיה שבספרד.
"אין לי מנוחה" הוא בלוז נטו מעוטר בליווי בראס. פולק? ברוזה מתרפק על אהבה טהורה ב"זר אוהבים", סימטריות מלודית ועיטור פלמנקו. מילות אהבה הכי פשוטות. המינימליזם מגיע גם לנרטיב של "גשום בניו-יורק". מעין שיר אווירה אוטביוגרפי, מעוטר יפה בקולות נשיים, שאומר: "מה שעובר זה לא מה שנשאר". טמפרמנט וקצביות בלו גראסית (צליל הבנג'ו) וניו אורליאנסית מקפיצה מניעה את "כבן אדם אני חפץ" – על הפער בין מה שהוא חפץ ובין מה שליבו חש.
רומנטיות צובטת בסטייל זמרי הפיפטיז בליווי מיתרים? תלחצו 7 בשלט ל"אחרי כל מה שעברנו", גיטרת פלמנקו מעטרת שיר שנמתח לשש הדקות של "הלו" אוברטורה ארוכה ובמילים רומנטיות של מי שפועם בליבו לב ספרדי של פעם – "אני מקשיב למתק שפתייך/ מרגיש את פעימותייך".
אהבה ספרדית? תקשיבו ל"שעת ערביים".
אינטימיות צובטת, בבקשה. מי כותב היום בעברית ככה: "כוכב בלי שמיים/ ציפור בי כנפיים/ והים בלי מים/ כך חיי יהיו בלעדייך", אבל ברוחו נשמע כמו פואטיקה של משורר ספרדי מתגעגע.
מנות אחרונות מחזירות למינימליזם: "חולם" – פולק אמריקני סטייל סיימון את גרפונקל.על המציאות כחלום. "רוקד לבד" – מעין פלמנקו במהלך מוסיקלי מפתיע, הרהורים מהמיטה של מאהב מתוסכל. וגם רומבה פלמנקו ב"לאן שלא" שמחזיר לרחבת הרקודים בעיבוד סלסה תוסס. בקינוח חוזרים לבלוז בתזמור פאנקי מגניב – ""אז תגידי לי אמא/ היי לי כתף/ אני כה אבוד/ מבולבל ועייף/ מוכה אהבה/ שטוף אכזבה/ תני י תשובה"
יש "ראש ביקורתי" שיאמר – מוסיקה שעבר זמנה. בעיקר התרפקות אנכרוניסטית. ויכול להיות גם ראש כזה: לברוזה לא דחוף כבר שומדבר. לא להיט ענק למצעדים. לא חדשנות, לא מחאה. הוא רוצה להתרפק על סיפורי האהבה ברטרוספקציה מוסיקלית מגוונת, בגעגועים, במחווה לסגנונות שעליהם גדל, והוא עושה את זה הכי קרוב לעצמו. חברו את שניהם.

דועד ברוזה – חולם

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

4 תגובות

  1. בושה. בושה לברוזה הדועך. בושה ללואי שפעם נחשב אנין טעם. בושה למר חרסונסקי! האם שמת לב למילים? אם זה לא היה ברוזה – איש לא היה יורק לטקסטים "האישיים" האלו. בתור חיבור של ילד בכתה ג' היה איכשהו עובר.
    ברוזה – גמור. יבש. לא משכנע…למי אתה מתגעגע? לעל מי אתה עדיין חולם????
    העבר שלך בהחלט היה יפה ואמיתי יותר….

  2. מצטער. זה לא ברוזה שאני אוהב. זה גם לא ברוזה שאני יאהב. ולואי להב? זה כל מה שיכולת לעשות בשבילו? מכונית טרנטה בקושי סוחבת בעליה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן