יכול להיות שטוב לי

כפיר אפשטיין

התו השמיני
5/5

לאורך האלבום יש תחושה של זמר בפסיכותרפיה עצמית"תצעק" כולל הוראות והתראות עצמיות להיחשפות (מול קהל) ללא עכבות, משפטים נדושים כמו "אל תתאהב בעצמך".
אבל כפיר אפשטיין לא בא מהצעקה הטראומטית. לא טרגדיות אישיות,  אלא מהרגש המלטף והמפייס. הוא סטורי טלר שמספר שגרת עצמו במנגינות קליטות להפליא, בקצב מיד-טמפו תומך, בקול מחוספס, תרצו – תערובת ספרינגסטין-שלמה ארצי. את "תצעק" הוא הופך הימנון לאנשים שמחפשים דרכם, העיבוד פריך, צליל החצוצרה יפה מאוד. 
"תראי מה השארת שהלכת /מעיל עם הריח שלך /בדל של סיגריה עם אודם ישן /תמונה שאהבנו כל כך /קיפול של עמוד בתוך ספר /בור של ראשך בכרית /נעליים מצמר לחורף הזה /יין שרק את שתית"
אמרנו ארצי? לא ממש חייבים. אבל תקשיבו לשיר הזה "בואי אלי", לאינטונציה, לצבע, להטעמה. צליל אקוסטי מבהיר היטב את קווי המתאר הרגשיים. כפיר אפשטיין מתגעגע בטון מלנכולי דואב ומחוספס לכל מה שהשאירה בלכתה-בריחתה. השקט כואב באילמותו, והמשורר כותב על זה שיר, וכמו להדגיש שהוא משורר הוא מגניב מטפורה לסיום – "אני יודע אפשר לתקן, צעצועים שבורים פזורים על הרצפה" אפשטיין כל כך לירי בתיאור נזקי נטישתה, שהוא מתאהב במילותיו של המשורר, מתיפייף קמעה. אבל כיוון שיצא שנסון אווירה אפור ומחניף, נוסק בניואנס מלודי מרוגש בסיומו – ההתאהבות הזו במילותיו תיסלח.
ב"מהומה" כפיר ממשיך על אותו זרם תודעה פסיכותרפי על אדם שמרגיש "קטן, פרנואידי ומושתן" על רקע מלחמות יומיות ומול "רגילים" ש"פוחדים מן החלום". עוד מנגינה קליטה להפליא, וטונים של עצבות שמשגרים את כוונת הלב, נישאים יפה על קצב מידטפו והרמוניה מלטפת.
"כמעט נשבר לי החלום /אני כבר לא רואה קדימה / כמעט גיליתי שהיום / אני בצד
.את לא אומרת תישאר /את לא אומרת לי ללכת /ואין לי שום מקום אחר /מלבד עצמי"

"אין כבר זמן" ממשיך את הקו המלודי-קצבי של אפשטיין. המוסיקה היא רוק דרכים סימטרי מידטמפו מנעים, מנגינה וקצב שהופכים את השיר של אפשטיין קליט מחצי שמיעה ראשונה. חספוס יפה, ללא מלודרמות. חומרתה של הסיטואציה מרוככת. המוסיקה כיפית.
גם ב"סימן" יש סימנים שלמה-ארציים בפתיחה, שיר שמתחיל מינורי ועובר לדרמה טעונת רגשות על סיטואציית האהבה שהשאירה עליו סימן על נפגע האהבה. שילוב חזק של מיתרי חשמליות, קול מלא הבעה וגם צלילי פסנתר.
כישרון ההלחנה פורץ כמעט מכל שיר. אפשטיין מסוגנן. הפארזות המוסיקליות מתחברות לסיפורים האישיים שלו, מצליחות להאיר את תודעתו השירית במנגינה-קצב פשוטים ויפים. בטון האמין של קולו. איך הוא שר "אולי בסוף תגלי/ הבטחתי לך קיימתי לי" בשיר "ראש בחול", עוד פוטנציאל לכיבוש גלי האפ.אם.
גם כשהוא מעביר להילוך רוקי גבוה – ב"בואי תפרקי אותי" – זה מגיע הכי טבעי, וכשמורידים הילוך (קצבי), מתבהרים קווי מיתר מלודיים נוגים יפים כמו ב"כלום" – עוד שיר על עצמו עם עצמו, על עצמו איתה. כנ"ל – "ניצחון" שמסתובב סביב אותו ציר תחושתי של יחסי הבינו-בינה, וכאן בהקשרים מלודרמטיים של "ניצחון" ספורטיבי.
כשאפשטיין יורד מהאוטסטרדה של שירי הנסיעה האלה לשביל אינטימי שקט, מתגלות שתי בלדות רגש צובטות: "אין לך סיבה" על יופיו של הכאב, דודו טסה מנגן גיטרה קלאסית, מאיה בלזיצמן – צ'לו, טל פורר – פסנתר. ליופיו של הכאב מצטרף שיר הסיום "שביר כמוך" בליווי אקוסטית בודדת. בשורה תחתונה – אלבום שכולו יופיו של כאב.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

5 תגובות

  1. כפיר, תקווה למוסיקה הישראלית האיכותית. מילים ומנגינות שמשלבות מסר…

  2. אח…כמה יופי יש בשירים של כפיר אפשטיין….משתבח כל הזמן. תודה

  3. חמישה כוכבים!!! יפה מאוד אבל אף שיר שלו לא הושמע בגלגלצ, מה הסיכויים שלו להצליח?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן