First Final Farewell Tour איצטדיון בלומפילד

פיל קולינס

4/5

בואו ניזכר. נובמבר 2005. לפני 7 שנים. פיל קולינס עדיין בשיאו. הערב התחיל כצפוי במפגן תיפוף. קולינס לא שכח כלום מהמקצוע הקודם שלו (כמתופף "ג’נסיס") יחד עם צ’סטר תומפסון ואיש ההקשה לואיס קונטה הוא פתח עם הצגה עד הסוף.  איחוד כוחות למפגן עוצמתי שיש בו רוק וגם אלמנט לטיני.
מסכי וידאו גדולים, זמרי ליווי מאחור, נגני כלי נשיפה, גיטריסט עם זקן עד הברכיים. כיפת ענק מתנייעת. ההתרגשות מובנת. הקהל חטף כרטיסים של 300-500 שקלים.  שנות האינתיפאדה הצחיחות הפכו מופע רוק מחו"ל  לאטרקציה מראש.
כמה שהמופע נראה גדול ומפואר, זה פיל קולינס הכי סטנדרט שאפשר לקבל. האמא והאבא של המינסטרים פופ, או מה שהאנגלים מכנים Peppy Pop פופ אנרגתי, נמרץ,  מתוזמן, מהוקצע, וגם ממוסחר.
בדבר אחד אי אפשר להאשים את קולינס – שהוא לא התכוון לתוצאה הזו כולל דואט תופים מלהיב עם איש ההקשה. "ג’נסיס" היא סיפור מהעבר. כשמדובר בקונצרט פרידה, הוא יעדיף צליל מוסיקה סטייל סול מיוסיק  מאשר רוק פרוגרסיבי. זה מתוזמן, מאוזן, להיט-אחרי-להיט, מ"באוויר הלילה" דרך "עוד לילה אחד", "עוד יום בגן עדן", "רקוד לתוך האור", "קאנ’ט הארי לאב", "קאמ’ט סטופ לאאבינג יו".
גם מבחינה קולית, גם מבחינת התזמורים, קולינס עושה את ה-Farewell טור כמי שמפעיל מכונה משומנת. זה אומר שהפרפורמנס הזה נוסה כבר מאות פעמים והוא דופק. מה מעבר לזה? שומדבר.
קולינס רצה בדיוק את זה. כלומר: מקצועני עד הסוף בכול אלמנט של נגינה ושאו. מבחינה זו, אי אפשר לבוא אליו בתלונות.  קולינס הוא לא מייק ג’אגר, אבל אין ספק שצמאז שהוא קפ מעמדת התופים הוא למד להיות פרפורמר רוק מתקשר שעושה קילומטראז’ על הבמה ויודע לנצל את הבראס סקשן וזמרי ליווי לגיבוי אופטימלי.  
הפרודוקציה מביאה את כול הדרמה המיינסטרימית של קולינס. האיש בחר בנגנים המיומנים ביותר ללוות אותו. יש לו לשירים השקטים סקסופוניסט, ג’רלד אולברייט, שמטעין אותם בטונות של סול ("כנגד כול הסיכויים", "עוד לילה אחד")  בכלל, צליל הנשיפה הפאנקי  מלוטש בצורה מפחידה ב"דונט לוז יור נאמבר". קולינס מרביץ עוד מפגןבימתי מסעיר בקטע "באוויר הלילה" בשילוב תיפוף מסעיר., מוסיף קטע מבדר על כובעים ב- Wear My Hat ומסיים בלהיטי ענק – "שני לבבות", "איזי לאבר", "סוסידו".
האם הקהל קיבל את התמורה? קולינס לא החסיר שומדבר, אלא שבשלב מסוים נדמה היה לי, שהוא מתפעל מכונה שמייצרת בידור ופחות  מוסיקה לנשמה. 

פיל קולינס: שירה, תופים. בראד קול – קלידים, דאריל סטורמר – גיטרה, רוני קאריל – גיטרה, צ’סטר תומפסון – תופים, לואיס קונה – כלי הקשה, ללאנד סקלאר – בס, ארנולד מקולר, אמי קיז, למונט ואנהוק, ליין פידמונט-לינדסי, קוני ג’קסון-קמגיס, ביל קנטוס – ליווי קולי, הארי קים – חצוצרה, ג’ראלד אולבריט – סקסופון, דן פורנרו – חצוצרה, ארטורו ולסקו – טרומבון.

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות