אחריה

רובי קסוס

פונוקול
4/5

תוגת אהבתו. אחרי 11 שירים התחושה היא – כל יישותו של רובי קסוס סובבת ציר רומנטי לא רק של כמה-אני-אוהב אלא גם חי-את-עצבון-אהבתו. תרצו – מעין בלדת אהבה אחת ארוכה בטון מרוגש, כמעט אחיד. צלילי קלידים ואקורדיון (איתמר גרוס) משתתפים בתוגה האהבה הזו, צלילי הפרולוג (פסנתר) מנסים להכניס לאווירת התוגה, לפני שקסוס מאמץ קולו לשיר על הראשונה שבאה אחרי אהבתו הקודמת. עצבות רומנטית של מנגינה צובטת. טון קולו משדר שאכן צעדיה עדיין מהדהדים בחדר המדרגות שלו. צלילי עוד חוברים לצליל פסנתר ומייצרים אהבה מוסיקלית בין 2 כלים מתרבויות שונות.
ולס לוקח לסמטאות פריז של פעם. "מפגש לילי". אקורדיון ובס שמריץ את צעדי המקצב. קסוס רוקד את ערגת האהבה למרות פגיעתו בה. הטון כמעט אינו משתנה, נשאר בגובה תחושתי גואה.
פריז? צרפתית? ב"כשנרד לים", מציע קסוס לה להירטב בין המילים (יפה) וגם לחוש לגלים. בצרפתית זה היה נשמע יותר רומנטי. אולי המנגינה הכי קליטה בדיסק. הפעם מצליח לאפק רגש – מה שאינו מפחית מעוצמת הכוונה. אפשר להביע רגש בלי לתת לרגש לעלות על גדותיו. האובר מלודרמטי מגיע ב"מים". מה חבל. קסוס מכניס להילוך רגיש חמישי ושר: "אני רוצה להיות האבא של הילדים שלך/ אני רוצה להיות חולה/ בסוף למות רק איתך"... גם המעבד נסחף עם הגיטרות החשמליות בסחף חושיו של קסוס. איך אומרים בעגה של ימינו: תרגיע. זו כבר אינה תוגת האהבה. זו היסטריית האהבה.
ואז צליל פסנתר שחובר יפה לעוד (גלעד דוברצקי) ומחזיר לטון התוגה האותנטי על מה שנשמע געגועים ליחסים מוחמצים בין בן לאב – "תן חיבוק" מבקש קסוס, והפעם – קרוב אל עצמו. לגיוון – מקצב מידטמפו – שיר עידוד עצמי – "מה קרה", שנסון קצבי יפה, וגם כאן סינתזה אפקטיבית בין קצב פופ לצלילי עוד. "השיר האחרון" מחזיר לתחושת התוגה האמוציונאלית שמלווה את הדיסק. 
המנגינה והעיבוד היפה לפסנתר ב"עוד אבוא אל סיפך" של אלתרמן (הטקסט ביחיד שאינו של קסוס) הם הבשורה המוסיקלית שיוצאת מהאלבום דקותיים וחצי של צליל שמביאות את קסוס אל סיפה בשפתיים כבות ובקסם של לחן.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

4 תגובות

  1. דיסק קסום, אחר,שונה, מחדש דבר מה במוסיקה הישראלית, מתעלם מהפלייליסט ועם זאת חודר, נוגע, מרגש…
    דיסק איכותי השומר על קו רומנטי, וכן העצבות הנוגה מושרשת בו, אך כזאת היא האהבה…אם אין בה מן התוגה, חסרה היא אנינות טעם…
    רובי מפליא בדרכו שלו להביא את הרומנטיקה אחריה, וברצף שירים מתחילתו ועד סופו שומר על נאמנות מוסיקלית להרמוניה ולמלודיה המסונכרנים זו בזו.

    שאפו !!!

  2. אני מצר על היווצרותו של המעין ז'אנר הזה שקם בישראל בשנים האחרונות, אשר מגביל את היצרתיות של אמנים רבים כאן, לכתוב ולהלחין באופן יותר עצמאי, ופחות מועתק ומחקה את זה של הכותבת קרן פלס.
    חברה' לא כל דבר צריך להיות בנוי ומולחן על פי כללי קרן פלס (המוערכת). זה לא שלא היה עולם לפניה.
    הגם שרק היא יודעת איך לכתוב ב"סגנון קרן פלס" כמו שצריך. אז מדוע לנסות לשכפל (ועוד בחד-מימדיות)?
    בהצלחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות