הדוברים ה"מיוסרים" מטילים זה על כתפי זו מטלות – לפתור לעצמם כל בעיות החיים: היא מבקשת להישאר כמו שהיא, לשים מאחוריה את העבר, הוא – לסלוח על טעויות, לעזור לו לאסוף השברים ולמצוא את האמת שבתוכו.
יש כתיבה פשוטה. יש פשטנית. מיכאל וקנין התבקש לכתוב שיר לשניים וחילק תפקידים. יצא ממרח דחוס בקלישאות. אין מה לעשות, אין מה לתקן. שככה יישאר. בשביל להיט מתברר לא חייבים עומק. תנו לשמעון ומירי אינסטנט והם יעשו ממנו מה שהוא אינו. הזוג המלכותי החדש של המוסיקה המקומית, מי שכבר ממלא קיסריות, בטח ימצא את הנוסחה להעניק למילים האלה אמינות, גם בלי ממש להזדהות עם התוכן אישית כפול שתיים.
לחן בסדר, אבל דווקא העיבוד הריתם-נ'-בלוזי-מוטאון-סול-מיוסיק (עמית הראל) הרים את השיר. מיימון (אוריינטציה של סול סינגר) סוחפת את בוסקילה (ים-תיכוני) לדואט חזק מהסוג שהתברר כבר מזמן כנוסחת הצלחה, יודעים להיפגש בשיא הרגש, איכויות ביצועיות מלאות עוצמה, נרגשות וסוחפות, שאיכשהו משמשות עלה תאנה.
תן לי את הכוח לבטוח בעצמי/ לזכור ולא לשכוח להישאר אני/ לשים מאחורי את העבר
לחיות את החיים עד כמה שאפשר
תני לי את הכוח לסלוח לעצמי/ על טעויות של ילד, על חטא של נעורים/ להתגבר על כל המכשולים
למצוא את האמת שבתוכי
יש בי עוד תקווה, לא נשאר ספק/רק הכוונה, שיוצאת מתוך הלב/ובתוכי הזעקה גדולה/עכשיו אני לוחש את התפילה
תני לי את הכוח, לפקוח את עיניי/כי החיים לא פעם, כבדים מעל כתפיי/עזור לי לאסוף את השברים/ לראות אותם באים, ימים מאושרים
2 תגובות
הלחן ממש דומה ללחנים של שירים אחרים…
התאכזבתי.
אין על שירי 🙂