האנגר 11 נמל ת"א

מרקורי רב

0/5

לשמוע מהפתיחה טון מלנכולי, מוסיקה צבועה בצבעים אפרוריים ולצאת – כמה מוזר – בתחושה אופטימית ועם חיוך על הפנים והרבה חום בלב. זה מה שעשה לי המופע של מרקורי רב בהאנגר.
רוק פרוגריסיווי, אלטרנטיבי, פסיכודלי? ממש לא חשוב לקטלג את המוסיקה של החבורה מבאפלו, ניו-יורק על ששת אלבומיה (מאז ראשית ה-80), מהסיבה הפשוטה שזו מוסיקה שמסרבת לקטלג את עצמה. חברי הלהקה התייחסו פעם לסוגיית ההגדרה ואמרו עליה משהו כמו "אקספירמנט כאוטי שאינו רוצה להיות להקה". יפה. נכון.
מרקורי רב היא חבורה כזו שמסרבת להיות להקה רגילה. מה שתופס בבלדות ששמענו הן  המלודיות הקליטות, אך הלא פשוטות, הלא-להיטיות, הטקסטים הפואטיים, העיבודים הרוק-סימפוניים עתירי הדמיון של הבסיסט דייב פרידמן, התזמורים המסוגננים, המעברים ההרמונייים, הנגינה הכמו פסיכודלית של כול חברי הלהקה. כל אלה הופכים את המוסיקה למה שנקרא "דרימי פופ", פופ הזוי, שמיימי שבו הקול הגבוה הדואב והחדגוני של  ג’ונתן דוניהו נשמע סייסמוגראף רגשי.
שמענו את רוב היפים שלהם מ-"Deserter’s Song", מ- ,All Is Dream מ- The Secret Migration. לג’ונתן דוניהו, הזמר וכותב הטקסטים האיש שבקדמת הבמה יש נוכחות  ביזארית, אחוז תזזית, מחצין רגשות, תיאטרלי, וכשהוא אינו שר, הוא מנצח על הנגנים, כאילו הוא חי גם את התזמור העשיר. הטונים שלו גבוהים ותחושתיים. ההבעה נרגשת ועמוקה.
ללא ספק: חווית רוק נדירה באיכותה. מופע שנתן  תחושה של חזרה לדבר האמיתי, הנשגב,  הלתי צפוי.
את מרקורי רב הישוו גם ל"פינק פלוייד". מרקורי רב לא מנסים להיות הפינק פלוייד החדשים, אבל יש בהם גם משהו פוליידי, והם תמיד מצליחים להפתיע מחדש. מה שבטוח: הצד האפל של המוסיקה שלהם לא פחות מענג מ"הצד האפל" של רוג’ר ווטרס ושות’.

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות