הכותרות בישרו: מול למעלה מ-200 אלף אנשים, קרא שלמה ארצי להמשיך במחאה. ריטה נסערה קבל עם ומפגינים: "קורה כאן דבר מדהים, תקופה מדהימה", גם יהודית רביץ התרגשה: "אתם מעוררים כבוד, אתם יפים ואני מאחוריכם, רוח וגוף". לא נשכח את ברי סחרוף שהצטרף וכמובן – "הדג נחש" שהגיעו לשדרות רוטשילד לבצע שיר חדש, "הטובים ינצחו!"
יש שירימו גבה: מה ההתפעמות הזו? פרט להדג נחש כולם שתקו עד היום כמו דגים. מודעות פוליטית הייתה מהם והלאה. הדג נחש העזו לשחרר שיר כמו "אני מאמין" עוד לפני מהפכת האוהלים. היום אפשר לומר – הקדימו את כולם, לפני שכל הזמרים הצטרפו לחגוג עם העם החדש.
 זה הולך ככה: אני מאמין שנכון להיום/ חלקינו באי השגת השלום/ משמעותי וגדול לא פחות מחלקן/ של כל המדינות השכנות/ ועוד אני מאמין שאנחנו הולכים סחור/ שאין סיכוי שעוד מלחמה תעזור/ ושכל הדיבורים על מאבק בטרור/ תכליתם רק להרשים ת'עולם הנאור/ אני מאמין שחובה להשקיע בחינוך/ שסדר העדיפויות מוכרח להיות הפוך/ שמשכורת הבכירים היא שערורייה
שצריך לפרק ולהזיז את הקריה/ אני מאמין שאין פה שוויון / שהגזענות שבתוכנו תוליד את האסון/ שאם לא נתעשת לא נתחיל להבין/ ספק אם נוכל לחגוג עוד שישים// וזה לא מזיז לאף אחד ת'תחת/ ואני לא יכול/ לסחוב את המשקולת הזו/ לכל מקום שאלך"
גם השיר הזה התמוסס בזמנו לתוך אווירת הקלאב דאנס. גרסת הרמיקס לקחה אותו עוד יותר עמוק לשם, כי זה מה שאצלנו עובד: אסקפיזם, כלומר מוסיקה נועדה בד"כ להסיח דעת מהמצב, לבדר, לגרום "לברוח" ממצבים שנתפסים מלחיצים ולא נעימים במציאות היומיומית. כל מה שאנחנו מכנים "מוסיקה מזרחית" היא אסקפיזם בידורי מובהק.
זמרים המגלים מעורבות חברתית-פוליטית ניתן למנות בקושי על אצבעות כף יד. זמרים לא השמיעו קולם באיזשהו נושא מתוך אחריות לאומית-תרבותית – מתוך פחד, שמא הציבור יסקול אותם ויאבדו פרנסתם. תראו מה עשו ליהורם גאון, כשהעז לומר דברים על טקסטים של ז'אנר. גם חוה אלברשטין ונורית גלרון ספגו בעבר מטחים.
יגידו לי: מה אתה דורש מזמרים? הם צריכים להתפרנס. זיהויים עם מחנה כזה או אחר עלול לפגוע בפרנסתם. לא סתם יובל בנאי שר "למה לי פוליטיקה".
אני לא בטוח שזו הסיבה העיקרית מדוע מדינה שיש בה קרקע פוריה לצמיחת זמרים מעורבים ("זמרי מחאה") דלה בזמרים כאלה, ומהסוג האותנטי. מעולם לא צמח כאן דילן מקומי. אולי מאיר אריאל, אבל הוא היה משורר מתוחכם מדי מול הממסד. אהוד בנאי הוא זמר מחאה אותנטי, הדג נחש יכולים ללמד הרבה להקות מהי שירת מחאה, בטח שלום חנוך,
זמר מחאה אותנטי? זוכרים את השיר? "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם מה שבא בקלות באותה בקלות יעלם האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול ואותי מעניינת ירדנה יותר מהכול"
"מחכים למשיח" הוא שיר ריאליסטי המתאר פגישת עסקים שמתעכבת בגלל נפילה של הבורסה אולם מתחת למפולת הזו הסתתרה מסה פילוסופית על אובדן התקווה והאמונה. רגע אחד, לפני שאתם קופצים מהגג. הציע שלום חנוך נחמה צינית.
שלום חנוך לא הגיע לבמת המחאה מול משרדי הממשלה. שלמה ארצי הגיע. באין מנהיגות בעת הזו, גם אמנות מגויסת יכולה להזיז, לשנות. מבחינה זו, כל זמר פופולארי שמצטרף אפילו ממגדל הונו – יבורך. מצד שני, אני יכול להבין גם זמרים כמו שלום חנוך שלא קפצו על העגלה מתוך תחושת "כולם חכמים בדיעבד", או מחשש שיוחשדו בפופוליזם יחצני. אז העגלה תמשיך בלעדיהם, כשהם יחושו שיש להם משהו חשוב להגיד – יצאו בשירים, אבל לא מתוך הצטרפות כי בימים אלה צריך, למעשה זהו ההבדל בין אמנות לאמנות מגויסת.