זאפה ת"א

דאוס

0/5

דאוס פתחה בקטע מהאלבום האחרון Pocket Revolution . בקור שלישי בארץ (האחרון היה ב-1999), ומתברר שיש קהל שזוכר לה חסד, למרות שהחומרים רחוקים מלהיות להיטים של מצעדי פזמונים.
 קשה מאוד לזהות את דאוס עם בלגיה דווקא. טום ברמן וחבריו עושים רוק ששייך יותר ללונדון מאשר לאנטוורפן, לפחות מבחינת הטקסט והמבטא הרהוט, כל שיר עם העיבוד המיוחד ועם האווירה המתאימה. מחליפים צבעים בין רוק אסיד מגושם עם אקורדים צורמניים, לפופ לירי בעל מלודיה מיוחדת.
דאוס נשארה מבחינה זו רוק אלטרנטיווי משהו בין רדיוהד לג’ון קייל.  אבל לא בזה העניין, אלא במקצוענות, ביכולת של הלהקה לעשות רוק משובח בלי אף להיט ענק ובלי לפזול לרצפת הריקודים. קיבלנו הצגת רוק מיוחדת, טעונה, אבל נדמה לי שרק מי שמכיר ואוהב את אלבומי הלהקה, את הטקסטים הטירופיים-ביזאריים, יכול היה ליהנות ממנה בצורה מושלמת.
אצל דאוס רוק אלטרנטיבי ממשיך להיות אלטרנטיבי. האווירה היא חלק מטקסט, מפראזה מוסיקלית, והמוסיקה היא בכול זאת קומוניקטיווית, למרות שאינה  פונה מיידית לרגלים הרוקדות על רצפת הריקודים, למתכוני להיטי אינסטנט.
הלהקה עושה שימוש נכון בכל מרכיב, כולל כינור. טום בארמן הזכיר לי בצבע המלנכולי לעיתים  את מייק סטיפ מאר. אי.אם. ולעיתים פיטר מרפי.
 דאוס יכולים להזכיר הרבה להקות,  ועם זאת כל הזכויות על המוסיקה הזו שמורות רק לה. עם כול המוזרות הקודרת-מלנכולית שלה.  
והשירים ממשיכים להישמר מפני התיישנות. יש משהו קלאסי ב"Bad Timing", במלודיה המופלאה של "Instant Street", במבנה של Little Arithmetics ובסך הכל,  מי שמכיר את אלבומיה של "דאוס", קיבל אותה עם כל הדברים הטובים.
הלהקה מאנטוורפן שקראה לעצמה "אלהים", לא משתייכת במוסיקה שלה לספירות עליונות, גם לא מתיימרת להיות גדולה ומתוקשרת כמו U2, למרות שיש לה בסיס לכך, אבל דאוס מנגנת מוסיקה מיוחדת יותר מאלפי הרכבים אחרים,  מוסיקה שאפשר להתענג עליה גם בפאב באנטוורפן וגם במועדון ברמת החייל,  והיא טובה דווקא משום שאינה מתבססת על שלושה להיטים בטוחים שהופכים את כל השאר למשעממים.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות