לבן ארצי הייתה זירמת מחשבות על עצמו ב"מדינת הצער". זה נשמע כמו – אין לי מושג מה אני רוצה מעצמי – אבל על הכביש אני המלך וכשאני לא רגוע – פותח מחשב לראות מה חדש בחדשות. תגובה צינית על המחאה ברוטשילד פינת שינקין? על אווירת הבידור האסקפיסטית? ("המסיבה ממשיכה פה בלהט")? והאם כל מה שיש לו להציע היא להסתלבט שתוי עם מלצרית נוטפת סקס למשמע צליל טום ווייטס או להסתגר באולפן ולקרוא רבי נחמן? או לחוש "כאן אני המלך" במשמעות של לבד על הכביש זה הכי חזק-נכון? ניסיתי לרדת לארצי. להבהיר תובנה-אמירה. האם הוא יודע מה הוא רוצה מעצמו? מן הסתם – זה בדיוק השיר. לא-יודע-מה-רוצה-מעצמו.
המוסיקה מנסה ומצליחה להציל מיאוש: רוק פופ מיד טמפו, הרמוניות קוליות יפות, קצב נסיעה שמעניק זרימה פופית קצבית יפה בנגינת קלידים אפקטיבית, למעשה, משב רוח אופטימי להגיג האישי למרות נימת הצער בקולו. לפחות מהייאוש יצאנו. האמת היא שהתקשיתי להיכנס. אבל מה: בן ארצי שר את עצמו, זורם בנתיבו וזה אינו מעט.

עכשיו אסור להתייאש /עכשיו כשהעירייה סגרה לי את השער /אני שוב פותח ת'מחשב /לראות אם יש חדש במדינת הצער /כשטום וויטס שר אני רוקד /עם אלכוהול בדם, עם מלצרית עם תחת /אליה לדירה נלך /והיא תראה לי את הכוכבים למעלה
עכשיו יורד אל המרתף /ליצירה וייצר ובלגן מפעם /אבל במקום להתייאש /מדליק לי אור קטן, קורא שם רבי נחמן
אפשר לצעוק לעזאזל /ולהפגין עם שלט, לחיות אמת כמו ילד /או להיות כמו השכן /שכל חג במרפסת תולה יפה ת'דגל /עכשיו אסור להתייאש /כשבמסך רואה רק הבידור כבר גר כאן /ומשהו עולה באש /אבל המסיבה פה ממשיכה בלהט
ובכיכר הם לא הרבה /וברחובות שמחים, האלימות שיגרה כאן / ורק ברדיו ללה לנד /שירים מרוטשילד שש פינת שינקין ארבע
עכשיו אסור להתייאש /עוד בוקר יעלה ותימשך הדרך /בודק בבנק עוד כמה יש / במכונית דוהר כי כאן אני המלך
עכשיו אסור להתייאש /כשהרגיעה לא באה, כשהשלווה לא באה / אני שוב פותח את המחשב
לראות אם יש חדש במדינת הצער /עכשיו אסור להתייאש