המלנכוליה הרומנטית המלטפת. עידן עמדי הוא הכוכב התורן במגמה הזו בפופ הישראלי העכשווי. על מה השיר? הגברת כנגדו בלתי מושגת: בדרך אליה – עליו לעבור מבוכים, להחריב עולמות, להילחם במלחמות, לרוץ אליה בחורף ערפילי, וגם להגיע לקיצוניות של מי שיושב בכלוב "ומחכה לטרוף את פחדייך" אבל גם משהו כמעט צמחוני – "אכזבות מתחפשות לתקווה".
מודה:  יש לי קשיים עם הקצת-קיטש הזה. אני נוטה יותר להאמין שעמדי הוא זמר רגש אותנטי שמנסה לסלול לעצמו נתיב מלו-מלנכולי שבסיסו הטקסטואלי לא ממש משרת אותו, אבל המנגינה הסימטרית מעוטרת הצליל המינורי עיבוד המיתרים היפה והטון המדוכדך לבדם מספיקים כדי להפוך השיר לבלדה קליטה, ומי שיאמר "מרגשת” – לא אתווכח איתו.

כמה מבוכים עוד אעבור בדרך אלייך,/כמה עוד הרים ועולמות אחריב בלי לזכור,/ בים המלחמה אני נלחם לראות את עינייך,/ בלי לדעת בכלל אם רוצות הן אותי לראות…
זה החורף השני שאני רץ בדרך אלייך,/ הצירים הרטובים וערפל מונעים ממני לראות,/ ובכל פסיעה בדרך מתפלל לשמוע צלילייך/ צעקות שאומרות שהחרשת קוראות לי לחזור…
את הקולות, את שברי האדם אני אתן לך / והרוח מציקה לעולם, היא לא תרפא / אכזבות מתחפשות לתקווה כשאני לוחש לך / שתדעי שאני ממזמן מנסה
אני יושב בתוך הכלוב ומחכה לטרוף את פחדייך/ ופעם שדיברנו את אמרת שגדולים הם מאוד/ בתוך גן הזאבים שנערמו לכבוש את חייך/ עוד מגן כאן זאב בחייו לא נשאר מאחור
את הקולות, את שברי האדם אני אתן לך / והרוח מציקה לעולם, היא לא תרפא/ אכזבות מתחפשות לתקווה כשאני לוחש לך/ שתדעי שאני כבר מזמן מנסה