עוד אחד שהגיע ל"הציל" – אסף אבידן יחד עם קרני פוסטל. מופע אקוסטי. גם מי שצעק לו בתחילת הערב "תתעורר" וספג ממנו קללה, כנראה טעה בכתובת, או שצריכים להפנות אותו לטיפול. הקהל חיבק את אסף, שהוא באמת אחד ויחיד, גם עם ה"פשלות הקטנות" והאוריינטציה האקוסטית עושה לו רק טוב.
אבל אם פותחים את פסטיבל הג'אז לכל – אין בעיה לשנות בשנה הבאה ל – Red Sea Jazz & Rock festival. גם מי שפתחה את הערב השני – ג'סי פאלטר עם הרכב ה"אלטר אגו" היא לא בדיוק זמרת ג'אז. היא קוקטייל של ריתם נ'בלוז, רוק פופ וג'אז שלא היה נשמע כפי שנשמע ללא הפסנתרן סם בארש, שהערב הוא גם הצגה שלו – במלודיקה, בקולות מסונתזים. בן ויליאמס בבס, ג'ין קוי בתופים הם גם חלק מהרוח הגבית של הזמרת הזו.

אבל בואו נחזור לג'אז. השנה מציינים 25 שנה לפסטיבל הג'אז. כלומר – עדיין ג'אז. אם ג'אז – אז גראואר מארה. גם אם לא הצלחתם לבטא את השם, צריכים לשמוע ת צלילי המפוחית שלו. גרגואר מארה, אחד מנגני מפוחית הפה המבוקשים בעולם, מנפיק מהכלי צליל ייחודי, ומציג סגנון נגינה גמיש עם יכולת לדלג בלי מאמץ בין ז'אנרים מוזיקליים. מארה, בן 36, יליד ז'נבה חבר להרכב בס-פסנתר-תופים כדי לנוע ברגישות מסוגננת בין הלירי, הבלוז, למוסיקת נשמה ולהישאר ג'אז. בסופ של דבר – אם פסטיבל ג'אז, אז מארה עדיף על כל חגיגות המיינסטרים האתניות, כולל האפרו-קובניות.