נימרוד שיקלר מלטף בקול מלנכולי, במנגינות מינוריות ובתזמורים פריכים, שאפרוריותם אינה דרמטית, אלא אפילו מתקתקה משהו.
האם צריכים כישרון פואטי כדי להגיד "רע לי", "בודד לי"? לא. שיקלר כותב בפשטות ושר: "כמה עצב יש בשנינו/ ועדיין אנחנו לא לומדים להסתדר". מבוא להיפרדות. בהמשך מנשבת רוח דומה – פופ "אמצע" לא יומרני, על בדידות ואהבה נכזבת. לפעמים מצליח להיות מעט יותר מתוחכם: "גם האהבה צריכה מקום, וצפוף לי פה אין אוויר/ אין לי איש בעיר" משפטים ששולחים דחוף אל ספת הטיפול.
האם נבין יותר את נפש הסובל? לא בטוח. ב"מצד לצד", חוזרת תחושת הבדידות בימים של סתיו ורוח שורקת. שיקלר יודע ליפייף את העצב. קליטותה של המנגינה, הלה-לה-לה וההרמוניות מרככות בנימה רומנטית במקום. המוסיקה שומרת על קו אווירה דומה. פואטי?
לשיר "את נראית לי/ ואני מוכרח/ לקחת אותך/ לחדר שלי / עוד היום" – לא בדיוק פואטי. אבל תוסיפו פס הקול המלנכולי, שלעיתים מעצים ולעיתים משמש עלה תאנה לטקסט הפשטני.
שיקלר מסתפק באמירה סתמית ושטחית – "אולי בסוף אלמד איך לחיות עם הלבד" מבלי שנדע מה באמת הבעיה שלו (אי אפשר לפרוט את הלבד לעוד ועוד "לבדיות"), וגם פה המנגינה והטונים נעים על קו תחושתי נעים להאזנה, ללא דרמטיזציה.
נשאר בחדר הסגור גם ה"יום ועוד יום" אחרי שספג "אלף צלקות" – הפעם בקצב מהיר, וצירוף פופ מעולה לשיר נסיעה בדיסק/רדיו של המכונית. "מפתח" מושר במפתח אביב גפן – אינפוף שיוצא מלב של אהוב פגוע.
פסנתר בבקשה: "סוף 20" ועוד פעם הלבד? ניחוש מדויק. אבל אחרי המחיר הכבד, לפעמים בכל זאת קופצת שכנה ומשאירה אצלו חולצה. גם כאן – קצבי ומלודי והקול הוא צבע בתוך התזמור הפופי. "תני לי כוח" – מה קרה בשעתיים האלה שחרב עליו עולמו? לפי הטון של נימרוד שיקלר, הוא באמת רצה למות. זוהי העגמומיות היפה בדיסק. מצד שני, שיקלר מחרב טקסט במשפט "מה שחשוב שאני עוד חי". משפט סתמי שמעקר את השיר, והופך אותו שרבוט על אהבה נכזבת. המעבר מאקוסטי לחשמלי כולל סולו בלוזי לגיטרה – יפה. מסוג השירים שלוקחים לנרטיב מלנכולי.
הקול הגבוה הנרגש-רוטט והמנגינה ב"יש מקום" נטענים בצליל חשמלית ובתזמור שמצליחים לשדר את דכדודו-תשוקתו של שיקלר. "מה שבינינו" – נע על מסלול הרומנטיקה – הפעם המלנכוליה מתקתקה מאירת פנים – "יש ימים לפנינו/ וכל מה שבינינו/ לא יפריע לשקט/ יש פרחים ויש יין/ לא נצא מהבית/ לא נזוז מהחדר" קיטש רומנטי? נו, אז מה. שיקלר לא מורכב, ובכל זאת נמצא חזק בתוך סערת תחושותיו.
נימרוד שיקלר – גיטרות, בס, פסנתר, קלידים, תזמורים וכלי הקשה, עידן פרידמן – תופים, רון קאופמן ואורן לץ – בס, אסי אברג'יל – גיטרות, אבי צוקרל – קלידים ותכנותים, קרין גולדשטיין וקרן שליו – קולות.
