בסוף הערב, רקדה תרצה אריאל "הולך בטל" עם אתניקס, וממש לפני התפזרות עלו בניה, "האחים אריאל" להצדיע לאבא ב"בלוז כנעני" שאהוד בנאי כתב ממש עליו. שנה 12 בלי מאיר, והקהל מתכנס כבר כריטואל לערב לזכרו, פסטיבל מסורתי.
מתוך האבידה הגדולה נרקמת מסורת של מצעד זמרים. ממרחק השנים, האבידה נראית אולי יותר גדולה. אבידה לשפה, ליצירה, גם לקהל, שחלקו הגדול לא היה מטריח עצמו להגיע לסתם ערב של אריאל בעודו בחייו וגם לזמרים וליוצרים, שמרגישים אולי כצאן ללא הרועה הרוחני ועושים לו מחווה בכל קצב ועיבוד.
כמו תרצה, הרעיה, שאינה יודעת נפשה, ככל שהשנים חולפות, אני יותר ויותר מתגעגע לדבר האמיתי. ההוא ששר על זרעי קיץ שמעוררים ערגונות, ההוא ששר שיר כאב עובר ושב. הטרובדור, הבדרן, המצחיקן, המשורר, הבוב דילן המקומי, הבלוזיסט, גם איש הקאונטרי והפולק, הציניקן המחודד, עם קריצת העין שלא הייתה לאף זמר מקומי. מתגעגע לאיך שהאיש ידע לספר בשיר.

ערב ארוך, אולי ארוך מדי עבר על הקהל שהתכנס לחוות רונית. השנה לא הגיע שלום חנוך. משתתף קבוע. היתכן שחש תחושת מיצוי מסוימת? כאילו – מה עוד אפשר לחדש. אבל מי צריך לחדש כשהמטרה לזכור את אריאל מקדשת. זו הסיבה שתרצה מגייסת ללא ליאות, יהודה עדר – על הצד המוסיקלי, קוטנר עולה להנחות. ברפרטואר: אורחים חדשים כמו משה פרץ, אתניקס. גם גרוניך.
רוצים בכל זאת לדבר על מוסיקה? אני לא מת על מצעדי זמרים. על מישמש של שירים מכל הבא. התרגלנו ששירי מאיר אריאל כבר משמשים לפסטיבל בידור. השגרה היא אויב של כל מה שהופך קבוע. בכל זאת השנה ניסו לייחד את הערב עם פרויקט של אסף אמדורסקי לאלבום "שירי חג ומועד ונופל". לא משהו שאומר עליו: האיר את שיריו של אריאל מחדש.
שולי רנד נתן הצגה קטנה עם "בתור לשיקוף ריאה". אפרת גוש ניסתה את ה"א-אה-אה-אה" שלה על "מזכרת למאוננים", ערן צור לא היה ערן צור שאני מכיר ב"חבית דגים". מיכה שטרית התקרב ל"שיר כאב" קרגה אינטימית.
"איפה הילד" תדלקו יפה את "סוף עונת התפוזים" עם יהודה עדר. שלמה גרוניך עלה עם מקל של מטאטא בלחן חדש ויפה ל"עוד אני אוהב", דניאל זמיר העיר את הקהל המנומנם באינטרפרטציה ג'אזית משהו ל"בצהרי היום", דורי בן זאב בא לבלות בקריצת עין ענקית עם "סוף שבוע בכפר".
ואז קיבלנו גם כמה ריגושים: ארז לב ארי ב"לילה שקט עבר כל כוחותינו", ארקדי דוכין עם מיה בלזיצמן ויהודה עדר – "שדות גולדברג" ("ילדתי שלי"), יובל בנאי, שלומי ברכה, אבנר חודורוב מ"משינה" ב"נשל הנחש". שלושה ביצועים שהבהירו לפחות לי – מה הייתי רוצה לקבל מערב הוקרה למאיר אריאל.
הפופ הישראלי משופע בהרבה מחוות לשעה ובפחות מדי ערבים שמשדרים יצירה והתחדשות. רוחו של מאיר אריאל ריחפה מעל הערב הזה, אבל לא ממש ירדה לתוכו, ובסך הכל, מי שבאמת אוהב את מאיר אריאל, יחזור למקור. ממאיר אריאל אפשר היה לעשות ערב עמוק יותר. אבל כרגיל, גם האירוע הזה במלאת 12 להסתלקותו, מחזק את תחושת האבידה הגדולה.

בתמונות מלמעלה: שחר ואהוד אריאל, ירמי קפלן, ריף כהן, שולי רנד, יהודה עדר

שירים: יובל סלע + אריאל אביזוב: אלוהי, דנה עדיני עם מאיה בלזיצמן : אגדת דשא, האחים אריאל: טיפש חכם, אסף אמדורסקי: תקווה, ריף כהן: ד"ר התחכמות, ערן צור: חבית הדגים, ירמי קפלן: ארול, שולי רנד: בתוך לשיקוף ריאה, מיכה שטרית: שיר כאב, אפרת גוש: מזכרת למאוננים, אסף אמדורסקי עם האחים אריאל: טרמינל, איפה הילד: לילה בלי טיפה של דלק, איפה הילד: סוף עונת התפוזים – עם יהודה עדר, ליונל פרטיין: נגה – לבד, רונית שחר: לגמרי במקרה, שלמה גרוניך: עוד אני אוהב (שיר חדש), שלמה גרוניך עם דניאל זמיר: מודה אני, דניאל זמיר: בצהרי היום, האחים אריאל: עברנו את פרעה, דורי בן זאב- סוף שבוע בכפר, ארז לב ארי: לילה שקט על כוחותינו, מיקי קם + יהודה עדר: שיר תת מודע זמני, ארקדי דוכין עם מאיה בלזיצמן ויהודה עדר: שדות גולדברג (ילדתי שלי), איה כורם: זרעי קיץ, יובל בנאי שלומי ברכה ואבנר חודורוב: נשל הנחש, רד בנד+דורי טוק טוק+המהפכה+תנו צ'אנס לשלום, משה פרץ: לא יכול להוריד ממך את העיניים, אתניקס: שלל שרב, אתניקס: הולך בטל עם יהודה עדר, האחים אריאל: בלוז כנעני.