מה אני לוקח איתי לאי יווני בודד מהאלבום החדש של יהודה פוליקר? את "כל דבר מזכיר לי" של מנוליס רסוליס ואפוסטולוס קלדארס – בדואט המופלא של פוליקר עם חאריס אלקסיו ביוונית? (שיר פותח), או את אותו השיר בסולו של פוליקר בעברית (שיר סיום). בעיה. שתי הגרסאות צובטות. יש עוד יותר משניים שהייתי לוקח לאייפוד.
16 שירים של האלבום "כל דבר מזכיר לי" הם תמצית אמת שיוצאת ממנו. המתוק והמר. החיים והמוות. השמחה והיגון. המואר והקודר. לא כולם מחניפים מיידית לאוזן, לא כולם להיטי שישו ושמחו כמו "פומה פומה", אבל כולם משלימים את חלקי הפאזל שיוצר את ה"אמת היוונית" של פוליקר. התערות מוסיקלית תרבותית כזו היא כמעט בבחינת התגלות.
השילוב של יצירה מקורית (מילים) ולחנים יווניים הם עיקר האלבום "כל דבר מזכיר לי". נושאים שונים נישאים על מקצבים מגוונים, בסגנונות שונים. קחו את "כך כך מתגעגע" של וסיליס ציצאניס. "ימים רחוקים חוזרים אלי לפתע על כנפי הלילה" שר פוליקר, והצלילים (הטון הקולי, תזמור) שופעים חיונות של עממיות יוונית קולחת. געגועים לימים אחרים, הגיגים על "אושר" (שתובנתו: לא לרוץ כמו ילד בעקבות החלומות) – נעימה יפהפיה, לחן מקורי, שנישא על תזמור וקצב התורמים להשתלבותו באופיו של האלבום.
מצד אחר – שיר על "גברים קשוחים" – יותר קצבי ממלודי. יהודה פוליקר שר בטון מאופק-מאומץ, אפלולי, נטול מניירות השתפכות ודרמה, אבל הכפיים אינם סוחבים לחתונה הישראלית, אלא לריקוד גברים שמבכים את המציאות העכשווית. פוליקר – במורכבות של הוויה מקומית, שחוברת לצליל ים-תיכוני. גם כאן כמו שירים רבים, פוליקר עסוק בגעגועים לימים אחרים.
צלילים יווניים שחוברים לטקסטים מצוינים כ"שלך לעד" (לחן: אוונת'יה רבוציקה) המתייחס לכל יכול בנימה המוהלת אמונה עם תסכול מכוחו ("איפה אתה קיים? ו"מי יראה לי את הדרך בחשכה") גם תמיהה ואכזבה הנוגעת גם באימי השואה – "ואיך זה שזנחת אותם לבד/ עשן הארובות הוא שלך לעד". פוליקר במקצב ואלס ובטון נוגה.
יהודה פוליקר כל כך רצה לגוון, שהוא הכניס שיר עם גוון רוקיסטי יותר כמו "בין השמשות" (לווקאס גיאורגוס), אבל אם ללכת על הומוגניות – "קצר פה כל כך האביב" (מילים דויד גרוסמן, לחן: פוליקר) שיר עברי מתחבר יותר למסכת היוונית. השיר מתייחס לאובדן הגדול של חייו (נפילת בנו), ומגיע למגרש הים-תיכוני בטון שאומר חיים – לא מוות. גרוסמן מביע צער על קוצר ימיו של האביב הנפלא, כמשל לקוצר חייו של הבן. פוליקר הלחין כשבמחשבתו גם האביב היפה, החיים – יותר מאשר דעיכתם. המוסיקה בקצב mid tempo עם צלילי המיתרים הים-תיכוניים נותנת לנו להריח את ריחות האביב באזורנו, ועדיין התוגה קיימת בלחן, בקול הנשמה הכואב. המוסיקה פחות "אישית" במובן של קינה והספד על אדם מסוים, יותר זורמת באפיקי התובנה של השיר, או כמו שאמר כותבו דוד גרוסמן, שפנה לפוליקר להלחינו: "בעיני, זה שיר על מלאות החיים, על הצמיחה והלבלוב שבהם ועל האובדן". קודם החיים. זה מה שממחיש פוליקר בלחנו היפה – דגש על החיים יותר מאשר על המוות, וזהו ניגוד כנה מרגש.
וסיליס ציצאניס מחזיר את פוליקר לאיי יוון ב"שורות אדם" – מתאים קצב לקצב רכבות השואה שממשיכות לחלוף – "שורות אדם פנים קפואות/ קול היבבות הנחנקות". זוהי מוסיקה יוונית שאינה באה להחניף. היא באה מהחושך ומהכפור.
גם "יהודי נודד" (יהודה פוליקר-צרויה להב) ללחן של אליאני וואסו אינו מהשירים שירימו את קיסריה. תמצית הסטורית על מסעו של היהודי הפגוע ועל שנאת יהודים ועל מולדת.
האווירה היוונית הכבדה והקודרת שולטת ב"מי שהייתי" (סמולאדס גיאורגוס-אפוסטולוס קלדארס), שיר שאומר: "אם הגורל שלי הפוך ממני/ זו לא אשמתי ולא אשמתך". טון היגון ממשיך גם ב"רגעים של אהבה" למוסיקה של צוונאקוס סטוורוס המבטא את הניגודים ההרסניים של היחסים – "רגעים של אהבה בתוך הקסם/ השפלה היא המחיר של זה בעצם"
וכדי לצאת מהמבוך הקודר מגיע "פומה פומה" מפינת רחוב לוינסקי. הומור שחובר לעממי, ולוקח אל האור של הרחוב. וגם "פנס הרחוב" של מיצאקיס גיאורגוס – יותר יווני מיווני. שיר על אוהב קנאי ואהבה מושבת ריקם.
ב"מלכודות" (גאטסוס-קסרחאקוס. גרסה עברית: צרויה להב-פוליקר) חוזרים לטון הכבד – תובנות על החיים מלאי המכשלות מבעל ניסיון שאינו איש בשורה וממליץ להדליק "פנס אמיץ בחושך"
מי שיגיד על פוליקר שהוא "מתייוון", יגרום לי לפרץ צחוק אדיר. הלו, נזכרת עכשיו? האיש עושה את זה מאז "עיניים שלי" שיצא לפני 25 שנה. הייתי מנסח זאת כך: האלבום "כל דבר מזכיר לי" (16 שירים) משלים את חבירתו/התחברותו הטבעית של פוליקר למוסיקה היוונית על סגנונותיה ואמניה. תראו לי עוד "מתיוון" מקומי שחאריס אלקסיו, ענקית הזמר היווני, תסכים לשיר איתו בדואט. ובאמת: אחרי האלבום הזה, אני קובע ללא היסוס: פוליקר הוא הזמר הישראלי היחיד, שאני מוכן לשמוע אותו שר בעברית מוסיקה יוונית. אמיתי, אותנטי איך שתרצו.