החבר אני

פורטיס

אן.אם.סי
5/5

"החבר אני" הוא "פינגווין ממלכתי" (שם שיר באלבום), עוף מוזר ומיוחד ששר: "זה אני והגיטרה אפילו אין שריון/ לא מסתיר מידע או סוגר חשבון/ שר בגלל היצר שר בלי רשיון/ פינגוויין ממלכתי שמוציא לשון"
נדמה לי שאני שומע Slide Guitar מהפינגווין הממלכתי, צליל דרומי, מונולוג זורם באפיק מלודי-הרמוני-סימטרי מאוד, כל כך לא Rock, שהייתי מעביר לקאבר ל"הגבעטרון" לשירת צוותא הרמונית – שאכן נשמעת בשיר.
החבר פורטיס אינו עושה חשבון. טקסטואלית, לעולם לא מאוחר לעשות חשבון – עם עצמו, עם החיים, מי אני, מה אני, מהי אמנות. שאלות הבסיס נותרו שאלות בסיס. הסגנון השירי מגוון. לעיתים אפילו בנוסחים עתיקים ("לשחרר את הזבוב") מוסיקלית: רוך מלנכולי אפרפר נסוך על רוב חלקי הדיסק.
הגיע באריזה מושקעת. דיסק מלבני. איורים בלבן על שחור. ידיים מכסות עיניים, הספרון הפנימי פותח בהקדמה מלומדת "האמנות מדע רוחני". לא הכל שחור. למעשה דיסק עם לא מעט אור. הוא שר על ה"אחר שמשתחרר ממנו" ו"הרעות היא ים עמוק ונעלם". פופ מלודי טעון אמוציות, שהופכות את השיר לכמעט הימנון במהלכים הרמוניים יפים.
"החבר אני" לבוש בחליפת ירח ופטיש זהב בראש. אוהב אך לא נוגע והלב מלא סדקים. "מה שקורץ הן אשליות/ או כלום נוצץ/ הבדידות על ראש העץ/ שם הוא מרגיש בטוח"  "החבר אני" זה הילד ההוא שנמצא בו, שאינו עוזב בעצם לעולם. מתעורר בבגרות ע"י רגשות , אירועים, חוויות, ולרוב נותן ביטוי בהתנהגות מבלי שכלל הבנו שזה בעצם הוא, האני-הילד-שבו. השיר נכתב כשיר ילדים אבל מביע תחושה קשה. קולו של פורטיס מאוד לא אנרגתי, מדוכדך, נוגה, מעין הד של הילד שבו. המנגינה המקסימה נטולת זמן, מסוג המנגינות המשתמרות. ההרמוניות הקוליות, השריקה בסיום מעוררות תחושת געגועים לימים שהמוסיקה באמת הגיעה מהילד שבנו.
כמעט באותו טון, באותו קו מלודי – "מכונת הכתיבה", דימיון שמוציא אותנו מהחדר היצירתי לאורך "מגדל השמירה". קסם הלחן עם ניואנס גיטרות ותוספת קולות. הטון והלשון משתנים בשיר מעין נבואי "לשחרר את הזבוב" – טקסט בנוסח עתיק "דל המוכיח כעדת אביונים זב ומפריח נפיחה לפנים, שפל ונשגב הטועה בכתובים עולץ ופורח בחשכת הימים"
רוק רך, מלודי ומקסים – "מקום בראש" בעיבוד יפהפה, במקצבמידטמפו  המעיד על עצמו במצב קיומי מאכזב בלתי משתנה – "לאן הלכה המחשבה ומי אמר למי על מה/ אני גדול עולם קטן/ ממילא אין כלום/ חלקיק בתוך יקום/ כ"כ משעמם וקשה לקום".
מחשבות על טיבו של המין האנושי ב"אנושי" –. פורטיס מתפלסף על טיבו של האדם: "הגאווה היא שריר והזולת הוא שאול", אבל בגם האנושי הזה יש רגעים שמגלים "שבריר נשגב" ושומעים "קול שפוי". פיוטי, מקסים מלודית. השיר מסתיים ב"לה לה לה לה" מקהלתי כמו באופרת פופ. קונטרסט להרמוניה – "גובו" – במקצב רוק הוא שיר שנוגע במציאות עכשווית מדיפת ריח רע או בלשון השיר "פוליטקלי רעל". 
קבלו מונודרמה – "הנפש", שיר המערב נאום ושירה דרמטית (מוסיקה) על מהות עצמנו. קצב מארש שמסתיים ב"בסוף למד לאהוב, נודה בקול/ תחי הנפש". שירו איתו את ההימנון המלודי.
לקראת סיום שיר חלומי שקט, מקסים במנגינתו העצובה שמגיע מהילד ההוזה בהקיץ – "בחלון של סרג'יו". ועוד אחד לסיום מהילד המבוגר שבו – "שדה כלניות" – קורא לילדים לנוח מהמירוץ, שיר סימטרי, אופטימי, שירה מקהלתית וסיום שאומר הכי בפשטות – "רק האהבה היא מקום בטוח". מסתיים בצחוק ילדים.
אתם תשפרו ותהדקו את היחסים עם "החבר אני" אחרי האזנה שניה ובטח שלישית. הילד שבו, התמים, המפוקח, המתגעגע, המבוגר. מקסים.

מילים: פורטיס. לחנים, עיבוד והפקה מוסיקלית: פורטיס, שפריר, סמטנה, אגמון. נגנים: עידו אגמון גיטרות, קלידים), גיל סמטנה (בס), יובל שפריר (תופים), אייל יונתי (קלידים)

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות