כל העולם

רונית שחר

התו השמיני
4.5/5

אז מהי ביקורת מוסיקה? מיהו השופט – השכל, הרגש? אחרי 11 שירים, אני נרגש. בואו נישאר ככה, במיוחד אחרי השיר המסיים "כפפת זכוכית" למילים של גלעד כהנא.
"כך פתאום/ הבאר יבש/לא שמתי לב/ונפלה בי האש/ אני עוד נביטה במה שנותר/ רוצה לומר / ואין בעצם איך/ לא עצם ולא בשר/ לא עצם ולא בשר"
אני מקשיב לשקט שבשירתה. נוח לי להתרפק על המנגינה הסימטרית. הפשטות היפה. על הצליל האקוסטי. הליווי היפה של הפסנתר. יש בטון הזה עצב, חום וחמלה. מיהו השופט? 
כשאני מקשיב לרונית שחר. אתם יכולים לרשום: סינגר סונגרייטרית באוריינטציה הישנה. קווי מתאר של Folk שמנסה לגעת ב- Rock. מוסיקה הרמונית מאוד. בלי מלודרמות, רגש מאופק, אבל טונים שמשדרים את עומק תחושותיה.
השקט הזה פותח את "תגנוב אותי שוב" – תשוקתה בעיבוד יפהפה (שלה ושל יונתן כנען הנפלא) שמטעין את נרטיב הגעגוע במתח דק. עוד שיר על יחסים: "יכולת להציל אותי". מיד טמפו בזרימה יפה, שיר נסיעה, מבנה מלודי יפה. שמיעה אחת ואתה איתה על האוטוסטראדה.
החסר מוליד רצון למלאו. ב"כל העולם" הקבצן חולם על מיטה, לחם וחמאה. שבור הלב – יזכה באושר, אם היא תחזור אליו. השחקן בתיאטרון – בשבילו הקהל הוא כל העולם. הדוברת בשיר טוענת כמי שבאה מהמקומות האלה, הסירו דאגה. הכל נמצא כבר כאן ועכשיו. אם תאמין שהכל כבר כאן – ייטב לך.
במוסיקה ובשירה שלה מובנה סגנון אישי, פולק אותנטי, מלודיה טבעית, טרובדורית ששעון האופנה אינו מאיץ בה, וגם השיר הזה – עומד בפני עצמו, מצליח לשדר האמירה באיפוק, בלי מלודרמות, במנגינה נוגה יפה, בטון של כוונה אמיתית, העיבוד שמזכיר לי את שלמה ארצי של "שניים".
אגב, שלמה ארצי, הזמר שהוא חלק מתעודת הזהות שלה (הייתה זמרת ליווי בלהקתו בעבר) רוניתץ בחרה בקאבר ל"בואי ונתיר" – מעניקה לשיר טון רך, מותאם לאווירה ה"שקטה" הנסוכה על הדיסק. בחירה מדויקת מבחינתה.
דיוק. אם אפשר לדבר על "דיוק בהבעת תחושות" זה הדיסק הזה. מבחינה זו – קיימת קוהרנטיות בין השירים בעברית ובאנגלית. שני שירים נוגים בטעם פולק: Tell Me A Story, "ספר לי סיפור עם סוף טוב/ שוב ושוב/ האם תחכה/ או שתשכח?" מנגינת חסד, גיטרה חשמלית במעבר – משדרגת. She Owns Me Now – על יחסי בינו ובינה – פולק אקוסטי בנוסחים הקלאסיים, ליגת על של ג'וני מיטשל ונורה ג'ונס, עיבוד מינימליסטי נוגה-נוגע – "ליבה פתוח/ לא האמנתי שהיא תסכים להכניס אותי פנימה")
אז הבנתם: אני נותן לרגש לכתוב את הביקורת ב – "ניו-יורק Valentine's Day" ונזכר בג'ניס איאן. טון מדוכדך, ניו-יורק של רוח סתווית, סולו גיטרה המשתתף בצערה. מוסיקה סימטרית נוגה ונוגעת. צליל הבס המסיים בדרמטיות. געגועים שנוגעים באותם מקומות שאסור לתת לשכל להתערב. בשביל השיר הזה ועוד שלושה ארבעה – אני לוקח את רונית שחר לאי בודד.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. ביקורת מקסימה, אבל למה "בינו לבינה", ומאיפה ההנחה שזה לא "ספרי לי סיפור"?

    חבל, רונית עשתה צעד מרשים לאחרונה אל תוך הציבוריות, אין סיבה לקבור אותו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות