"בתוך ימי הקור והניכור/ קול צחוקך הוא שיר, נשימתך ציור" – מעין מוטיב ב"עונת ההתחדשות" של יובל זדרמן, מוסיקה צבועה באפור חורפי, שירים של פשטות יפה, יוצר-זמר בטיבו, גם כשהוא שר שירים של מאיר גולדברג.
"לא בא" – בלדת פופ רוק על דחייה ביחסים בינו לבינה. השיר כתוב יפה, הגם שראוי לליטוש טקסטואלי (שורה לא לירית כ"תחושת הערנות מול הרצון להיות לבד" נתקעה כאן). זדרמן שר נכון בקול בריטוני שמעניק חום לשיר, בלי ללחוץ מדי על הקול, בלי מניירה מיותרת. גם בהמשך – שילוב של מנגינות יפות, טון וליריקה מהודקים.
שינוי המקצב ב"עכברים ואנשים" למיד טמפו מכניס למסלול נרטיבי, תרצו קאונטרי מיוסיק בגוונים אקוסטיים, מוריד הילוך לדיבור בסיומו. המודעות לנושאים חברתיים הגיעה ממש בזמן: שיר סטירי (מאיר גולדברג) שמילותיו הזכירו לי, ואני לא מבקש סליחה על ההשוואה, את "מחכים למשיח". שם זו הייתה ירדנה. כאן זוהי אסתי, עובדת במרכז הארצי לעכברי מעבדה, שחלמה להיות מזכירה רפואית. גולדברג כתב טקסט סטירי סרקסטי שמתחבר למחאת הצדק החברתי. על ביטול העובד החרוץ מול הצלחת המפעל, שבסופו של דבר קורס. הלחן של זדרמן והעיבוד של דוד ביטון עשו מזה קברט יפהפה ברוח העוקצנית של הטקסט. גם "כבשים על הכביש המהיר" נמצא במדור החברתי של זדרמן – שיר אורבני איטי במגע בלוזי מושר בלשון רבים – (אנחנו העדר שנשחטים בידי שוטים) על אנשים בחברה, שחיים על אוטומט, כקבוצת חיות נשדדת בידי פקידים, נשחטת בידי שוטים. מציאות מדכאת שבה, עולם מתועש, שמצמיח עוד ועוד בניינים וכבישים, באה על חשבון האדם (כבשים) שיר חזק.
יובל זדרמן. הוא שילוב מיוחד בין אריק סיני לדני ליטני, אם אוזני אינן מטעות אותי, כמובן, בלי לבטל שומדבר באישיות יוצרת-מזמרת משכנעת ואף מרגשת שלו.
יובל זדרמן מצליח בקוים מלודיים פשוטים לחבור לטקסטים ולהעניק להם חיים. האלבום נפתח ב"אטלנטיס", שיר שכתבתי עליו בעבר כשיצא בסינגל. דמיונו הגואה של מאיר גולדברג, שבבריחתו מהמציאות מגיע עד לאטלנטיס, אותם אי וממלכה דמיוניים קדומים, שלפי האגדה שקעו בים.  גם  אז, אם אינני נסחף לאטלנטיס של גולדברג המאוהב במטפורה, אני מצליח לקבל את הגעגוע במנגינה ובקולו המלטף החם והמשתוקק של יובל זדרמן, טון מעט מלנכולי, משכנע שיש אצלו משהו עמוק בפנים, העיבוד אקוסטי  של דוד ביטון, מבהיר את קווי המתאר התחושתיים של זדרמן, שמצליח בסיומו של השיר ליצור מגע עם עומק האוקיינוס של תחושותיו.
עוצמת התחושה מגיעה כמעט מכל שיר: כשהוא מייחל לאהבה גדולה ("עוד מעט תבוא") בעיבוד קצבי אפרורי שמייצר מתח דרמטי, כשהוא שר משבר אישי של חוסר תוחלת ושינוי באווירה נכאה במקצב סלואו בעיבוד לכלי מיתר ("עוד שבוע"), כשהוא משחרר ספקות האהבה, ונותן ללב להיות מובס במנגינה ובקצב, שמצליחים לתאר במדויק את הסיטואציה ("טיול"), כשהוא מרכך לטון מלטף, שמנסה לטפס אוקטבה ולסיים בקרשנדו מפתיע של אהבה גדולה ("טלי"), בסגנון הדיבורי-נרטיבי על אדם בודד בתל-אביב ("בודד בת"א"), כשהוא מביע בתשוקה תקווה להתייצבות ולאור בקצה המנהרה ("עונת ההתחדשות") בטון עורג ובעיבוד אווירה שמייצר געגוע נוגה: "העצים קוראים בלחש/ מדברם את הבשורה/ עונת ההתחדשות מובטחת". לפי האלבום הזה – מובטחת גם מובטחת.

עיבודים: דוד ביטון