בכל הדרכים

בית הבובות

התו השמיני
3.5/5

אתם תשבו. תשמעו סיפור מאמיר אטיאס. ממש שמו של השיר הפותח את האלבום החדש (השלישי) של "בית הבובות" "אתם תשבו ואני אספר". סקרנותי גאתה בי: צליל כינור מגיע בהקדמה, נשמע קאונטרי מיוסיק. מוסיקלית, הפתיח הזה הוא הלהיט של הדיסק. בס מעניק קצב שנוגע ברגאיי. אבל מהר מאוד זנחתי את הסיפור. רק שורה אחת איכשהו חלחלה – "איך יכולנו אז לדעת/ לא יכולנו לנחש שזה מה שייצא/ את יודעת ככה אני אוהב, את יודעת כמה שאני אוהב" ברור שהוא אוהב, שהיא יודעת כמה הוא אוהב. אבל מה יצא מזה? ומה בין "דם" ל"מוסר"? מה הסיפור כאן?
מה באמת הסיפור של "בית הבובות", שאני מתקשה להתאהב בה? עיינתי בביקורת שכתבתי על הלהקה בהופעתה בבארבי ב-2007. השורות המסיימות היו: "מה רוצה להיות "בית הבובות" לכשתגדל? מטאל רוק מקומי. פופ, קאונטרי? שירי ארץ ישראל? ואולי המישמש מעיד על מצוקת חוסר הזהות לא רק של הלהקה, אלא של הקהל שאוהב אותה".
בינתיים, בית הבובות גדלה. אני מקשיב לתריסר שירים, מתאהב בשניים שלושה, ועדיין תחושה שהלהקה לא ממש פיענחה את זהותה: כלומר בסופו של דבר, זו אינה אהבה ענקית של המלצה – רוץ לחנות הדיסקים הקרובה ולחטוף. גדלו, אבל לא קרה משהו גדול באמת. "אתם תשבו ואני אספר" יפהפה מוסיקלית. לחן, עיבוד של שאר רוח. אני גם מזהה משהו טוב שארע עם קולו הגבוה של אמיר אטיאס ב"בין אדם למקום" (שיר על אמונה – "לא אשכח את היום שהופעת בחלום"), אבל השיר הזה כמו שירים אחרים בדיסק נותן תחושה של טקסט ומוסיקה (פופ) לא מחוברים, כאילו היה שם טקסט שחיכה למוסיקה, ובסוף איכשהו חיברו לו באילוץ. "לא שם לא כאן" מופק היטב בחיבור בין פסנתר לקצב למיתרים – אבל המילים ("אני רוצה להרגיש את זה … אותו מלאך שיש בך") והלחן פחות מביאים לי את ה"מלאך" שחוזר בשיר הבא "שלי" – מלודרמת אהבה שגם היא אינה משאירה חותם של מסטרפיס.
"בכל הדרכים שבחרתי/ שכחתי את עצמי/ אולי באיזה צומת או שזה רק אני/ עוד יום עובר בלי חלום בלי מחר" – שר אמיר. פופ רוק מידטמפו, מעבר מלודי בסדר, אבל הטקסט סתמי, לא משדר עומק אישי ממש כמו המוסיקה.
רוח המוסיקה משנה כיוון לרוק פולק אקוסטי ב"איזה יום יפה בחוץ" (איתי שיף) קול גבוה יפה שר על יחסים עקרים. אבל מוסיקלית, השיר הוא נינוחות כזו של לא בשר לא חלב, שמנסה להתייפות בקולות ובקצבים כמו אפריקאיים בסיומו, לא ממש בקונטקסט, אבל ניואנס מוצלח.
הפנייה לאלוהים" ב"כל זה" ("תן לי טעם, תן לי שם, תן ילדים") ייצרה מלודרמה בומבסטית גם בהפקה המוסיקלית היומרנית.
ואז מגיע שיר יפהפה שכלל לא קשור ל"בית הבובות" – "מחשבות מקולקלות". אמיר אטיאס נטו, פסנתר ומיתרים – "את יודעת, את מכירה אותי ככה/ איך שאני היום, זה יגמר בקרוב/ ואת את היחידה שיודעת" מנגינה ועיבוד שסוף מייצרים את השיר האותנטי שלא רק מטפס לפסגת הרגש, אללא מייצר את הויברציות התחושתיות המיוחלות. אם אטיאס הולך על אלבום סולו – זה השיר הזה. שום בובות.
נחזור לבובות: קאונטרי-אירי בלוגראסי מהיר וקצבי פותח פתח אוורירי במוסיקה ב"לפעמים" של איתי שיף ("איך הכל שוב אפור/ ונשאר עונד סתם במקום/ את אמרת לי פתאום/ כמה שאני יכול/ כמה שאני יכול") אחרי העממי מגיע הרוק-פאנקי של "פגישה שניה" (את ערומה) ועוד אחד בענייני הבינו-בינה לסיום – "הסיפור שלך" – מנגינה נוגה ונוגעת של איתי שיף.
אז מה הסיפור של "בית הבובות"? כישרון לא חסר כאן, אבל נדמה לי שיש בה יותר מדי כוחות מנוגדים, שלא מצליחים לגבש את ההרכב ליחידה סגנונית מלוכדת.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות