אז מהו סרנגה היום? יווני, ישראלי, אוריינטאל, ים תיכוני פופ-קלאב – כולם גם יחד? זמר לכל המשפחה, לכל אירוע, למאזין ששונא זמרים לכל אירוע?
תשאלו: מה אתה צריך הגדרה? תקשיב לאלבום. אז הקשבתי, והוא אכן מחזיר לשאלה הנ"ל. כלומר סרנגה חווה ניסיון להזדהות מחדש, לפענח את שאלת מי אני ולאן אני הולך ולאן אני משתייך. שני שירים – "לא עזבתי מעולם" (ברק פלדמן- יוני בלוך), בואי שבי (שגיא צורף) עם "פרוייקט 30" טורפים את קלפיו. אלה שירים שיוצאים ממעגל הזמר-לכל-אירוע. ייחודים, לפחות מבחינת מי שמכירים את הרפרטואר שלו. האחרון – שיר אווירה יפהפה, אולי הטוב בדיסק.
"גלו לו" בפתיחה – עולם אחר, קול מאונפף נמוך הוא אוריינטאל ערבי לפי לחן של כאמל אל טאוויל בעיבוד תואם של תמיר צור שלוקח לאווירת הכפיים הים-תיכונית. "זה רק נדמה לך" של דקלה וסרנגה עצמו הוא ים תיכוני סימטרי בעיבוד פופ חתונות סטנדרט. (טוב לכפיים). "עינייך החומות" של סוזי אחותו של סרנגה מחזיר אותו למגרש היווני, שנדמה שעד לפני שנתיים היה המגרש הטבעי שלו בתזמור המחניף הזה של בוזוקי-דרבוקה-אקורדיון בתוספת בית ביוונית, כאילו כדי להזכיר מאין הוא בא.
"כל הנשים יפות" של גיספן – להיט בשמח, בקריצה, ובכפיים. חוזרים לכפר המקומי הקטן, כלומר לקלילות הנסבלת או הבלתי (מחק המיותר) כנ"ל "טבה טומבה" לפי לחן יווני של יאניס קרמבסיניס. הולך לרחבות השמחה. מסוג הטמבל טומבל מבחינת הטקסט, אבל ירימו עם השיר הזה את החתן-כלה. "צלם רחוב" על צלמי הפאארצי (יוסי גיספן-ג'וני גולדשטיין) לא חורג מזה. הקלילות המדונססת, טקסט מחויך פרווה, אבל למי איכפת מה הוא שר. לא עשה לי כלום, הצלם רחוב, גם עם הפאוזה האורייינטאלית אלקטרונית בסיום.
Esi היא קאבר דאנס במיקס של עופר ניסים ל- It's Five O'clock של להקת "אפרודיט'ס צ'יילד" ודמיס רוסוס.
סרנגה מבולבל. לא הכי יודע מהו רוצה מעצמו – יווני, דאנס רחבות, פופ ישראלי איכותי.זמר טוב,  מוסיקלי מאוד. בכל זאת עשה מאמץ לגוון. לחבר הטאץ' העממי השורשי עם המוסיקה העכשוווית. הבעיה היא קיבוץ סגנונות נטול חוט שדרה, שלא לדבר על אמת אומנותית שעדיין אינה מגיעה ממנו בגדול. אבל מילא אמת אומנותית – גם במיסחור אקלקטי צריך להיות רציונל.