אני לא מאמין שדון קרלוס האמין. עם כל הכבוד ל-Zion, למלך דוד, ל-Izrael, שככה תקבל אותו תל-אביב. קשה לצפות לקהל נלהב כזה,שנראה ונשמע, כאילו הוא לוקח מחר את המטוס הראשון וטס לקינגסטון לפגוש את רוחו של היילי סילסי כמו שחסידי ברסלב מגיעים לאומן.
אולי לא לפי הגיל, אבל לפי המראה, דון קרלוס שייך לזקני השבט של מוסיקת הרסטפרי.  קרלוס מדבר לכל מין, דת ולאום. כל האנשים שווים. המסרים של פיס-לאב-שוויון-צדק לעולם לא יתיישנו במקצבים.
הרגאיי נוגע בפופ, מאוד mellow. עם ההרכב שלו, שישה נגנים הנפלאים שלו (2 נשפנים, קלידים, 2 גיטריסטים, תופים) הוא מרגיש רילקס. נינוח. כששומעים אמן רגאיי טוב, הזמן לא משחק.
המוסיקה יכולה להיות משומשת ועתיקה, אבל לעולם לא מיושנת-מתיישנת. התוספת הפאנקית והדאב כמובן משדרגים. הקצב הקופצני מזיז אותך כמו מטוטלת. Jah הופך קלי קלות לאלוהיך, למרות שאנחנו ערב יום כיפורים. הכל מתערבב love, life, faith. והכי חשוב: למרות הרכב קיבוץ הגלויות המערבי (אף נגן שחור), זה המקצב של הרוטס, דיפ רוטס, שעושה את המוסיקה פריכה וכייפית או בלשונו של הדון שנשאר בצמות דראד אחרי שהסיר את המגבעת, ה- irie feeling, יענו תחושה עילאית חבל"ז.
איירי פילינג. שום דבר מסובך: המילים כרגיל פשוטות, המסרים ברורים. הריקוד – דנסהול לייט, רגאיי קופצני, רוטס רגאיי, מנגינות עשירות, קול גבוה טוען את השירים במינונים הנכונים, הרכב שמעניק למוסיקה טעם עסיסי.. פריך, גרובי. ג'אזי. ה – Black Uhuru לשעבר, לא רק שאינו נסוג ממקורותיו, הוא מעניק להם חיים חדשים. “I love you and Jah loves you more”, אומר דון קרלוס בין השירים.
בסדר, בסדר, אבל הערב הזה אנחנו אוהבים את דון קרלוס. יש לו לב ונשמה מספיק גדולים שנוכל לדחות לשעה וחצי את ג'ה, אלוהי הראספטאפרים, שהוא כמובן האלהים של כולם.

על דון קרלוס

מוסיקת רגאיי

דון קרלוס לייב