נשארה חריגה, נאמנה למוסיקה שלה מהתשעים. הולכת על השיר הדרמטי האישי מאוד. כורכת נושאים של מין, אהבה וכאב לב. משרבבת הומור שחור ותאטרליות. קחו את המילים, תפרשנו אותם כפי שתרצו. זה אלבום הרבה יותר אפל, קודר וחודר מאשר הקודם שלה "שירים מהעיר, שירים מהים".
זה מסוג האלבומים שמשכנעים שהם נוצרו כי היוצר היה חייב ליצור אותם. משרטטת פורטרטים עצמיים, והצלילים – שילוב של גיטרות וקלידים – מעבירים את הבעירה הפנימית, את כאב הלב. יש לה שיר על אולר מוסתר בתוך שמלת כלולות שמוביל לסיטואציה של רצח. "לא רוצה לגרום מהומה, רק רוצה לעשות את הבלגנים שלי". השיר "ממלכת האהבה הנואשת" בליווי אקוסטית בלבד ו"הימים השחורים שלי ושלו" מסכמים נפש דואבת של זמרת יוצרת השקועה בביאוסיה, ומוכנה "לגזול" קטע שלם מהאלבום על קולות שחפים. דקת שחפים מסכם אלבום שהוא הפואטיקה הכי מזוקקת של הארווי.
