גם כשעיניי פקוחות

גבריאל בלחסן

התו השמיני
4/5

האם גבריאל בלחסן יחזיק מעמד עד סוף הדיסק? האם עיניו ישארו פקוחות? אחרי 12 שירים אני מוכן להישבע שהוא עדיין שר. אפילו ב"לה לה לה". הרי כמעט כל שיר כאן הוא סף איבוד עצמי לדעת, גם חוויות קשות ממחלקות לטיפול בנפש.
גבריאל בלחסן תלוי על חבל בגובה רב. מה שהוא רואה משם. חמש ומשהו דקות של מלודרמה סוריאליסטית. או שאתה עולה על זעקתו הפסיכוטית או שאתה מחוצה לה. שיר על הניסיון לגשר מפרספקטיבה עכשווית על פערי זמן המגיעים עד ילדות. ("גשר בגובה רב")
מקצב ואלסי מניע שיר על שיר שנכתב מחוסר כוח לכתוב "עוד מילה" ("גאולה") מה חודר, מה חונק בדיוק את בלחסן? זה הכאב העמום שמרסק לו את החזה? שנתיישר על זרמת מחשבותיו? שניכנס לתיאטרון הנטו שלו? שננסה להבין את דכאונותיו? 
בלחסן מתייחס גם לכתיבה עצמה: חוסר הכוח לכתוב, חוסר היכולת לכתוב שירים טובים – מעיד כמובן על הצורך האובססיבי לכתוב ("גאולה"). יש עוד שיר שנפתח בבעית כתיבה: "כבר כשחשבתי שלא אכתוב עוד שורה/ התחיל לרדת גשם"… ("רצפת חימר") וגם "השירים הכי טובים לא נכתבו כלל/הם נכתבים על ידי אנשים שלא יודעים לכתוב" במונולוג של "5 בבוקר" (אם לא נכתבו, אז איך זה שהם נכתבים…) המעוטר בצליל סימפוני נוגה ונוגע.
תבלו עם משורר הביאוס האישי המתפלסף במהלך תריסר שירי דיכאון (סוף סוף שירי דיכאון אמיתיים!). קול רוטט, נשבר-כואב שר על הרעל של המילים שלה שמכלה אותו וגם על ניסיון לאיבוד עצמי שמסתיים בבית חולים ("פרידה") תחושת הנכאים הופכת לוידוי קשה על התפוררות הגוף ותסכול שמוביל לטון זעקתי אובדני שחובר לחשמליות ב"סדום". Deep Tms מצופף את המילים כדי להגיע ממש לתוככי המחלקה הפסיכיאטרית. 
 בלחסן  מגיש ד"וח לא קל על מה שעבר-עובר עליו בגיהנום. יש אגב ניסיונות לרכך:  כמו שיר שמדבר בקול גבוה דואב על "רוח שמחייכת אליו" בתוך מחלקה כשהוא מסתובב בחלוק מסריח ("כל הסודות שלי נשרפים בשמש") וגם לפתע סוף סוף גם צלילים ומנגינה נשפכים שהם חיים אחרים ("2 בלילה") ה"לה לה לה" בסיום הדיסק משחרר איזו אנחת רווחה מחויכת מתוך היאוש והכאב.
העובדה שבלחסן רוצה לשתף את המאזין במסע תלאותיו הנפשיים, יסוריו הפסיכוטיים, מראה שהוא אמן חי קיים, נושם ומנסה לשרוד. בלחסן חופר בתוך עצמו כדי להביא מרשמי חוויותיו הקשות בתיאטרונטו מוסיקלי אולטימטיבי. זו אמת שקשה להתווכח איתה. האם היא מבטיחה חוויה מוסיקלית ממדרגה ראשונה, יצירה אלטרנטיבית? אמנע בתשובה, כי היצירה של בלחסן קיימת באמת שלה. הציפיות האסתטיות של מי שמחפשים במוסיקה שירים עגולים, פזמונים קליטים, עונג אסקפיסטי, רומנטי, בידורי – אינן רלוונטיות. שנדרוש ממנו פיתוח קול? הצחקתם.
טוב שהיה לו רון בונקר אחד (עיבודים והפקה) ואריאל שרבקובסקי שהצליחו לללטש ולהעניק ערכים מוסיקליים משדרגים, ובסך הכל לסייע בהפיכתו של הדיסק למסמך חד פעמי.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן