רובן פורד, שמעתם? לכו עליו. לכו על בלוז. בלוז אנד רוק, בלוז אנד ג'אז. בלוז ופאנקי. בלוז עם כל דבר. כמו גיטריסטים-זמרים לבנים בודדים, פורד מראה ששורשיו נעוצים עמוק באדמות של המוסיקה השחורה. קולו אינו קול בלוז קלאסי, הוא אינו באדי גאיי ולא ביבי קינג, אבל יודע לשיר בלוז והוא מנגן גיטרת בלוז, שבמונחים רילגיוזיים – נוגע במקום הזה בשמיים.
כל Tiger Walk הוא הנאה צרופה (שלו, שלנו) הנגינה בגיטרה אומרת הרבה יותר מהביצועים הקוליים של האלבום השני Blue Thumb, שהוא דיסק השירה: נפתח חזק וקצבי עם Up The Time. רוקנ'רול ובוגי.
שולט במגוון פראזות,שהם התמצית של נגינת בלוז-רוק, במסורת שעברה דרך מייק בלומפילד אריק קלפטון וקרלוס סנטנה. פריך, מלוטש. בלוז מודרני.
כששומעים רובן פורד מאלתר, זה כמעט כמו להמציא מחדש את הכלי. כמעט כמו שמיילס דיוויס עשה לחצוצרת הג'אז. מלווה בקלידים החשמליים ואורגן, גיטרת בס, תופים והקשה, מייצר פורד . בנגינת הגיטרה הרבה פירוטכניקה,גם הרבה מאוד נשמה. אם יש למישהו בעיה עם טכניקה – שיקשיב לנגינה של פורד.
משהו איטי יותר, רומנטי יותר – Freedom, מראה שפורד יכול לנגן יותר מלו בליווי אורגן. אבל אני מתפעל יותר מהפראזות הבלוזיות של I Can't Stand The Rain. זו הטריטוריה הבלוזית האותנטית, שאני אוהב להגיע אליה, ופורד מראה שהוא שוהה בה בצדק רב.
