הכתירוה בכתרים. הזניקוה לשחקים. שנרד לקרקע? – ירדנו. שמעתי 11 שירים של סמדר אקראי. מה היא רוצה להגיד על אהבה, על יחסים. עשתה מאמץ לשרבט חרוזים. מול משפטים יפים כמו "עוד מעט תבוא השכחה לגרש את העצב שבך" היא מחרבת ב"כבר הפסקתי לקוות לאגדות מהחיים". למה להרוס במיני קשקושים חפוזים? (השיר "עוד מעט")
סמדר אקראי מציגה רשימת מצאי מוסיקלית מרשימה, לא אחידה באיכויותיה: מצד אחד זוהי הקלילות הפופית הקייצית היפה של "הכל מסתדר" שמשיבה משב רענן, "חלוק רחצה", שיר שעושה פירוט תכשירי הרחצה " במתכון שאקראי מציעה לאהבה במקצב מידטמפו ובמנגינה שהם הקלות הנסבלת. (מילים: מאיר גולדברג) ואם הצעות לאהוב אז גם "אחד באפריל" – מקצב ואלס שנושא תוכנית-מתכון מסורבלת שלה ליחסים: "ניקח את זה לאט כמו שהיינו ילדים שיתפתח הרגש לפני שיתפתחו ההרגלים" הבנתם למה התכוונה? האם היא רוצה להגיד בפשטות – "בוא נתאהב מחדש?" להתאהב זה גם "רוצה להישאר" "להרדם/ מתחת לשמיכות להעלם/ תמיד הולכת באותו המעגל/ אני מוצאת ומחזיקה חזק / עד שישבר/ הלב המתעורר/ צועק בקול"
השיר קצר וסתמי מדי כדי להבהיר סיבות-מניעים (לרצונותיה להישאר). השיר שנפתח בפראזת קונטרבס מתוך These Boots Are Made For Walking של ננסי סינטרה, להיט מ-1966, נישא על מקצב קליל, הרמוניות אווריריות, שאמנם מזכיר נוסחי פופ מיושנים שנות השישים-שבעים. מוסיקה נעימה קייצית ומשאיר אותך מרוחק., ממש כמו הקופצניות והאה-הא-הו-הו של "תמיד אותו דבר" א-לה אפרת גוש. העיבוד וההפקה של גיל לואיס מאפילים על האינסטנט שמוגש רוק פאנקי מהיר וחטיפי וגם משפרים אותו מקצה שיפורים: עבודת בס יפה, כניסה אקוסטית ביוניסון עם הקולות. כל השאר השאיר אותי בתחושה שאני לא שומע מילים, אלא רץ אחרי קלילותן. לא משיג אותן. מצד שני –
למה להקשיב למילים כשאפשר לפזז קלילות ולהמשיך הלאה לשגרת היום. למעשה זה השיר: עוד יום, עוד מבזק קצר, עוד לילה מנוכר. עוד שיר. אני ממשיך…
הפתעות מרנינות: הגוון הבלוזי ב"בז וקיכלי" (מאיר גולדברג) – חריג טקסטואלי. עיבוד אווירה שהופך אחד השירים הבולטים בדיסק.
"בוא" – שיר אוטוביוגרפי, מבט על מי שכבר עומדת בכוחות עצמה, משתחררת מתסכול של ציפיות, מלודרמה שמתחילה שקט וצנוע בעיבוד מקסים שמייצר מתח לקראת המעבר למקצב דאנס.
"עצים" – "אני רוצה שיגמר/ שתאהבו אותי אחר-כך … כבר אין עצים אים ציפורים והים מתרחק והוולך והולך והולך" סיום אווירה נוגה, צליל פסנתר בודד, טון שמשדר כאב לב. אם לקחת שיר מהאלבום הזה למדף השירים הטובים ביותר – קחו את "עצים".
אני שונא את המושג "תגלית". אבל סמדר אקראי היא בהחלט חידוש מסקרן, לא רק משום שהיא מחפשת את עצמה ללא לאות, אלא גם מצליחה להתקרב לאמת שלה מתוך שאפתנות לעשות מוסיקה מגוונת טובה. ויש לה גם מוסיקה טובה, ובאקורד הסיום – טובה מאוד.
