החבר אני ההופעה

פורטיס

בארבי תל-אביב
5/5

ביקורת על פורטיס? כלומר – אתם יכולים להגיד שהסאונד היה חארה. הוא, אגב, לא היה כזה (הסאונד). אבל מי בכלל שם לב לסאונד. כשפורטיס על הבמה, הוא גונב אפילו לסאונד. מרוב שהוא פורטיס, לא בא לכתוב ביקורת. בטח שאמחזר. כלומר הכל בסדר. מה בסדר – מעבר לבסדר.
בעיתונים כתבו שפורטיס עבר צנתור או משהו. מישהו מרופאיו היה בהופעה הזו? בבית חולים, פורטיס כנראה צחק עם רופאיו. בבארבי הוא צחק על רופאיו. הזיעה שבצבצה אינה משקרת, המגבת על הקרחת היא אישור רפואי שמעיד כי הכל תקין, הפנים המתעוותות אומרות שמפיסטו עדיין קיים בילד. והוא אפילו הודה סוף סוף שהוא אכן משוגע.
בגיל 57, ואחרי מה שעבר, רק משוגע יכול להרביץ הופעה כזו. משוגע אמיתי, או בקלישאה הותיקה: פסיכי על כל הראש. היתה תחושה שעוד רגע פורטיס יגיד: תחזיקו אותי, שלא אעולל לעצמי משהו רע.
שתי הפתעות צעירות: הנערה (לא יותר מחמש עשרה!) שעמדה לידי והתלהבה מפורטיס יותר מאשר החבר אני, כשהייתי בגילה. ויורש העצר, גיא פורטיס, מאחורי אבא, מה שאומר שגם רוקנרוליסט עם אלפי שעות במה יכול להציג גאווה שאינה שיר, ובכל זאת עושה מוסיקה.
למען הסדר: התכנסנו בבארבי להשקת "החבר אני". החבר הזה הגיע בייצוג מוסיקלי טוב. פורטיס לא חסך שירים חדשים לצד ותיקים. ה"דבש" הגיע בסיום משומר היטב בטעם מריר וטוב.
הפעם האחרונה שהייתי בחברת החבר פורטיס היתה ב"פורטיס משולש". השינויים אצלו בהופעה מזעריים. החידושים הם בחומר. טקסטואלית, השירים החדשים אומרים: לעולם לא מאוחר לעשות חשבון – עם עצמו, עם החיים, מי אני, מה אני, מהי אמנות. שאלות הבסיס נותרו שאלות בסיס. "מה שקורץ הן אשליות/ או כלום נוצץ/ הבדידות על ראש העץ/ שם הוא מרגיש בטוח". מנגינה קסומה נטולת זמן, מהסוג שמעוררות תחושת געגועים לימים שהמוסיקה באמת הגיעה מהילד שבנו.
"החבר אני" – זה הילד ההוא שנמצא בו, שאינו עוזב בעצם לעולם. מתעורר בבגרות ע"י רגשות, אירועים, חוויות, ולרוב נותן ביטוי בהתנהגות מבלי שכלל הבנו שזה בעצם הוא, האני-הילד-שבו. ואגב, אחרי ההופעה, אמרה לי זוגתי, שהיא חשה בכל הילד שבו על הבמה, למרות האגרסיה החיצונית.
הטון והלשון משתנים בשיר מעין נבואי "לשחרר את הזבוב". בטקסט בנוסח עתיק ( "דל המוכיח כעדת אביונים זב ומפריח נפיחה לפנים, שפל ונשגב הטועה בכתובים עולץ ופורח בחשכת הימים"), ב"שדה כלניות" בסיום – קורא פורטיס לילדים לנוח מהמירוץ, שיר סימטרי, אופטימי, שאומר הכי בפשטות – "רק האהבה היא מקום בטוח". הילדים בקהל כבר שר את המילים. מסר שמסר. בהופעה כמו בהופעה, באים לחגיגה. פורטיס מבין שההצגה חייבת להימשך, כלומר אין קברט פורטיסי אחר. אחד ובלעדי. ופורטיס ממשיך עם הקברט המוכר שלו, עם הרכב נפלא שמזניקו אותו לטורבו אנרגתי (מה בדיוק השתילו לו בצינתור?) מתניעו כטיל, והשאר זה השלבים – עד הגיעו לשמיים.

שירים: הנה בר השקט, מכונת הכתיבה, להתראות בחלומותי, החבר אני, להתעורר, לשחרר את הזבוב, יפה אך מושחתת, מקום בראש, אוטביאנקי, הרעות היא עם, לילה משומר, אומרים, גובו, על המשמרת, אמריקה, תלוי על הצלב, נעלים, אגם ענקית, חלום, מסך, את לא, אין קץ, שדה כלניות, דבש.
נגנים: עידו אגמון גיטרות, גיל סמטנה (בס), יובל שפריר (תופים), אייל יונתי (קלידים) גיא פורטיס (גיטרה)

צילום: מרגלית חרסונסקי
           יוסי חרסונסקי

פורטיס קטעים מערב ההשקה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות