נתנאלה בחשבון נפש של חוזרת למקומותינו, אפוף כאב, תמיהה, סימני שאלה קשים – כשהצלילים הם אור בקצה של מנהרה – צליל אקורדאון, קול תפילה. אבל בסופו של דבר המסקנה עגומה – הרבה לא השתנה – מלחמות חוטפות ילדים, אפילו הגשם אינו ממהר, והחורף נכלם (דימוי יפה) נתנאלה כותבת בלשון מטפורית, שאינה שגורה בעידן הזה ("האם כל מה שנאמר/עלה כאין באוב?"). אבל אם חזרה לאותנטי – זוהי חזרה אמיתית, מבחינתה.
השיר מתפתח בעיבוד אווירה משדרג (סולו חשמלית, צליל קלידים שמשרת תחושת געגועים) קולה האקזוטי – של נתנאלה נישא על מלודיה וקצב שמטעינים הדרמה האישית בעומק רצינותה, אבל רק כך – ליבה ופיה שווים.
קוראים לי לחזור/אומרים יהיה פעם טוב../האם כל מה שנאמר/עלה כאין באוב ?
הן שם הקיץ לא נח..
צלילי אקורדאון/ריקוד שטרם נלמד/הפיחו בי געגועים/כאב שזה אך נכחד.
אצלי הלילה נרדם.
מים רבים זרמו/בדרך אהבתי. /איך אוכל שוב לאהוב /כנגד כל הימים?
לילה הולך עיוור /שוב בדרך אלי..
אקשיב לקול תפילה / עולה מתוך הבתים. / אמי תשב לסרוג, /עוד ערב בין הצללים..
נפרם הלילה איתה..
למה המלחמות /חוטפות לי את הילדים?/איך תקצורנה אימהות/בדמע את יום הדין?
גשם, לא ממהר/רק החורף נכלם..
